הכטב"מים הטורקיים בסודאן אינם עוד התפתחות נוספת בלבד בארסנל של הצבא.
התקיפות שלפי צ'אד כוונו נגד שיירה צבאית בתוך שטחה באוגוסט 2026, ואשר גונו לאחר מכן על ידי ארצות הברית, הרחיבו את יכולותיו האוויריות של הכוחות המזוינים של סודאן אל מעבר לגבולות המלחמה, ופתחו מחדש את הדיון בתפקידה של טורקיה — תפקיד שצמח בשקט מעסקאות נשק ותמיכה טכנית לשיתוף פעולה ביטחוני מוצהר בין אנקרה לח'רטום.
דיווח של לה מונד הוסיף ממד חדש לתמונה, וקבע כי טורקיה היא התומכת הצבאית המרכזית של הצבא מאז תחילת המלחמה, וכי היא סיפקה לו כטב"מי TB2 ו-Akıncı והציבה מדריכים לצד הכוחות. זאת, בעוד שסעודיה, לפי העיתון, מממנת את רכישת הכטב"מים הטורקיים והנשק הפקיסטני לטובת הצבא.
לה מונד טוען כי הסימנים לשיתוף פעולה סעודי-טורקי-פקיסטני בסודאן קדמו ביותר משנה לחתימת ההסכם, וכי ריאד מממנת את רכישת הכטב"מים הטורקיים והנשק הפקיסטני עבור הכוחות המזוינים של סודאן. העיתון דיווח גם על חוזה פקיסטני ענק בשווי של 1.5 מיליארד דולר, הכולל מטוסי קרב, כלי רכב משוריינים וכטב"מים.
וושינגטון גינתה את התקיפות בתוך צ'אד, לצד מהלך רחב יותר להגבלת זרימת הנשק לסודאן. במועצת הביטחון הציעה ארצות הברית להרחיב את אמברגו הנשק שהוטל על דארפור מאז 2005 כך שיחול על המדינה כולה, כולל על כטב"מים, והזהירה כי תמיכה צבאית ופיננסית חיצונית מאריכה את המלחמה ומאיימת לגרור אליה את המדינות השכנות.
מאז סוף 2024, כטב"מי Bayraktar TB2 ו-Bayraktar Akıncı נכנסו ליכולות האוויריות של הצבא, לפי מקורות צבאיים מתמחים. Africa Defense Forum דיווח כי טורקיה המשיכה לתמוך בהנהגת הצבא באמצעות מכירת שני הדגמים, בעוד Fair Observer תיעד שימוש בחימושים משוטטים מסוג "Eren" מתוצרת טורקית, ששוגרו מפלטפורמות Akıncı, וקישר את השפעתם לשבירת המצור על דילינג וקדוגלי ולפתיחת מחדש של נתיבי האספקה מדרום לאל-עובייד.
כלי תקשורת ספרדיים העוקבים אחר תחום הביטחון דיווחו גם על עימותים בין כטב"מים כבדים בשמי סודאן, ובהם מערכות טורקיות וסיניות, בעוד שהצבא עושה שימוש גם בטכנולוגיות איראניות. שינוי זה הפך את שמי סודאן לזירה של תחרות בין מערכות צבאיות מרובות.
התקיפות בצ'אד חשפו את הרגישות הכרוכה בשינוי זה. ב-22 באוגוסט 2026 מסר המטה הכללי של צבא צ'אד כי מטוסים וכטב"מים, שעל פי החשד שייכים לצבא סודאן או לכוחות בעלי ברית עמו, הפציצו ב-20 וב-21 באוגוסט שיירה של כ-200 כלי רכב בתוך מזרח אנדי, בעומק של יותר מ-100 קילומטרים מהגבול. צבא סודאן מסר כי השיירה נשאה תגבורות עבור כוחות התמיכה המהירה.
עד כה אין ראיות חומריות המוכיחות כי כטב"ם Bayraktar ביצע את התקיפות — מרחק הכרחי בין מה שנקבע כעובדה לבין מה שסביר שהתרחש. עם זאת, האירוע גרם לוושינגטון לגנות את התקיפות בתוך שטח צ'אד, סימן לכך שמלחמת הכטב"מים החלה לייצר השלכות החורגות מגבולות סודאן.
תפקידה של טורקיה קדם לאירוע זה. במרץ 2025 חשף וושינגטון פוסט, בהתבסס על חוזים, תכתובות, מסמכים וחומרים חזותיים, עסקאות בהיקף של לא פחות מ-120 מיליון דולר בין Baykar לבין הצד הסודאני, שכללו כטב"מים וציוד נלווה, וכן נוכחות של עובדי החברה שסיפקו תמיכה טכנית.
במאי 2026 דן Chatham House בדיווחים שלפיהם טורקיה מספקת לצבא מערכות כטב"מים, בעוד שאנקרה הכחישה כי היא מספקת אותן ישירות לכוחות המזוינים. לאחר מכן קיבל הנושא כיסוי פוליטי ברור יותר, כאשר נשיאות טורקיה הודיעה, בעקבות פגישה בין רג'פ טאיפ ארדואן לבין עבד אל-פתאח אל-בורהאן ביוני 2026, כי הביטחון הפך לאחד מתחומי שיתוף הפעולה בין שתי המדינות.
אך שיקוליה של אנקרה אינם מסתיימים במלחמה. סודאן מעניקה לה עמדה אסטרטגית בים האדום והזדמנויות עתידיות בתחומי הכרייה, התשתיות, החקלאות והשיקום. זו הסיבה שסואכין נותרה חלק מהתמונה הטורקית, אף שעד כה אין ראיות לחידושו של פרויקט להקמת בסיס צבאי.
לסיכום, הראיות אינן מוכיחות שטורקיה היא צד ישיר בלחימה, אך היא כבר חרגה ממעמד של שותפה מסחרית ודיפלומטית. התקיפות בצ'אד אינן מוכיחות כי הכטב"מים שלה ביצעו את המבצע, אך הן חשפו עד כמה היכולות שאנקרה סייעה לבנות הפכו לחלק ממלחמה שהשלכותיה אינן מוגבלות עוד לשטח סודאן.
