יש לגלות חמלה לרופאים, אחיות וצוותי בריאות אחרים הסובלים משחיקה, ולא להאשים אותם בחוסר טוב, לפי רופא משפחה מוביל.
קלייר גרדה אומרת שמעסיקים מתייחסים לרוב לרופאים כאל "תלמידי בית ספר שובבים" כשהם חולים או סובלים מבעיות נפשיות. פרופסור דאם גרדה, נשיאה לשעבר של הקולג' המלכותי לרופאים כלליים (RCGP), קוראת להדרכה מקיפה יותר המתמקדת ב'חביבות' ו'רגישות'.
הרופא, שסייע בהקמת הצדקה לבריאות הנפש, רופאים במצוקה, מתייחס לצורך ברפורמה גדולה בספר חדש שמטרתו רפורמה בטיפול ברופאים ואחיות עם מחלות נפש.
ה מדריך לבריאות הנפש של רופא, פרסום בשבוע הבא, מדגיש כיצד שיעורי ההתאבדות של רופאים גבוהים עד פי ארבעה מאלו של קבוצות מקצועיות אחרות. רופאי משפחה, פסיכיאטרים ורופאים שהוכשרו מעבר לים הם בין עובדי שירותי הבריאות שנמצאים בסיכון מיוחד.
כך גם רופאות המתמודדות עם הנטל של 'משמרת שנייה' – טיפול במטופלים ביום ובמשפחותיהם בלילה.
משבר עולמי של כוח אדם הניזון על ידי עומס עבודה מוגבר, בריונות וגזענות הם בין גורמים רבים שזוהו בספר לרופאים המפתחים דיכאון, חרדה ובעיות נפשיות אחרות.
גורם סיכון מרכזי נוסף הוא מה שפרופסור גרדה מתאר "תיעוש הטיפול", שבו מיקוד רב מדי מושם על עמידה ביעדים נוקשים על חשבון מתן שירותי בריאות מותאם אישית למטופלים.
ה מדריך לבריאות הנפש של הרופא מתייחס למקרים מתוקשרים שבהם רופאים מתו בהתאבדות כולל הרופא הצעיר רוז פולג' ב-2016 והפסיכיאטר דקשה אמסון שנטל את חייה ושל בתה בשנת 2000.
פרופסור גרדה אומר: "הפרקטיקה הכללית ברחבי העולם נמצאת במשבר. עומס העבודה גדל באופן משמעותי בשנים האחרונות וטרם זכה לגידול במימון או בכוח העבודה.
"פחד הוא לב ליבם של הגורמים התורמים למחלות נפש של רופאים ולהתאבדות. רופאים חוששים לאבד את זהותם המקצועית, להדחה מהרפואה, להפוך למטופל, להתעלל ולהדרה, לעשות טעויות, להרגיז קשישים ולא לעמוד בציפיות המטופלים .
"אנשי מקצוע רפואיים חולים רוצים שיתייחסו אליהם בחמלה – ברגישות, אהדה, אמפתיה וללא שיפוטיות. עם זאת, מאמנים, מעסיקים ורגולטורים מתייחסים אליהם לעתים קרובות כאל תלמידי בית ספר שובבים או מעוולים על חציית הגבול ממתרגל למטופל.
"רבים בעלי סמכות על רופאים מערבבים בטעות בין מחלה לבעיית ביצועים, כמו בעיה משמעתית שצריך לטפל בה".
מדריך המבוסס על ראיות זה מספק תובנות מקיפות מדוע רופאים אינם בריאים, כיצד לזהות את אלו הנמצאים בסיכון, והגישה הטובה ביותר לסייע בהחלמתם. זה מסתמך על למידה מ-NHS Practitioner Health, בריאות נפשית התומכת בכ-6,500 אנשי מקצוע בתחום הבריאות והטיפול בשנה.
בין תיאורי המקרים של המטופלים המופיעים בספר יש דיווח ממקור ראשון של סרינדה ויז'טונגה, רופאה זוטר שאושפזה ביחידה לבריאות הנפש. ד"ר ויז'טונגה אומר שהרופאים "נדחקים לגבולותיהם על ידי דרישות התפקיד".
המועצה הרפואית הכללית והאיגוד הרפואי הבריטי אכן מספקות הדרכה כיצד רופאים צריכים להתנהג כשהם חולים או מתייעצים עם עמית חולה. אבל פרופסור גרדה אומר שהעצה מנוסחת ב"שפה של האשמה, פגיעה והימנעות מבעיות – לא מתמקדת בחמלה".
תלונות מטופלים מהוות גורם משמעותי להתאבדות בקרב רופאים השואבים ערך עצמי מעבודתם. הספר מסביר שהאשמות על ביצוע פסול או טיפול לא מספק עלולות לערער את התפיסה העצמית של עובדי שירותי הבריאות שכן שעות לא סוציאליות, עבודה במשמרות לילה ומעבר תכוף לצורך התקדמות הקריירה מציבים רופאים בסיכון של בדידות ומגדילים את הסיכויים שלהם לפתח בעיות נפשיות. המחבר אומר: "רופאים יכולים למצוא את עצמם מוקפים באנשים ועם זאת מאוד לבד."
פרופסור גרדה גם מתאר את החסמים הקיימים בפני עובדי שירותי הבריאות לקבל את העזרה שהם צריכים.
פחד מאובדן הסודיות, אמונה בקרב הציבור שרופאים חסינים בפני מחלות והכשרתם המחייבת אותם להציב את צורכי המטופל שלהם על פניהם הם בין הסיבות לכך שהם עלולים להסתיר את מחלתם.
