תגובתו המיידית של משה לפרשה הינה (ויקרא י', ג'): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (ומייד מורה משה למישאל ואלצפן לשאת את הנספים אל מחוץ למחנה). תגובתו המהדהדת של אהרן לדברי משה מסתכמת במילים המפורסמות: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (שם).
ברם דווקא הפסוקים הבאים הם החושפים בפנינו את עצמת סערת הרגשות המטלטלת בה היו נתונים אהרן ומשה.
עוד קודם שהובאו נדב ואביהו לקבורה, מבקש משה לשדר "עסקים כרגיל". יש לזכור, כי מות נדב ואביהו התרחש ביום השמיני לימי המילואים. ביום זה הובאו לקרבן שלושה שעירים: שעיר מוספי ראש חודש, שעיר נחשון (קרבנות הנשיאים) ושעיר עיזים (קרבן המילואים). לפיכך מורה משה לאהרן ולבניו הנותרים – אלעזר ואיתמר – לאכול המנחה בקדושה (שם, פס' י"ב-י"ג): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא".
מייד לאחר מכן מבקש משה לבדוק מה קרה עם קרבן ראש החודש (שם, פס' ט"ז): "וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף". לתדהמתו מגלה משה כי הקרבן נשרף ולא נאכל על ידי אהרן ובניו ומשכך כועס משה על אלעזר ואיתמר (שם, ט"ז – י"ז): " וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא".
בפסוק טעון זה מכונים בפעם השניה אלעזר ואיתמר "בני אהרן הנותרים". בפעם הראשונה (לעיל, פס' י"ב) כונו הם "הנותרים" בכתיב מלא, ואילו כאן מכונים הם "הנותרם" בכתיב חסר. מה מבקש הכתוב להדגיש?
לפי הנצי"ב, המילה "הנותרם" היא המפתח להבנת הפסוק. הקצף של משה הינו ביטוי לכאב העצום בו הוא שרוי. משה חרד שמא שריפת קרבן החטאת תסכן את אלעזר ואיתמר השורדים, ועל כן פורץ בשבר זעקה (העמק דבר, שם): "הנותרם כתיב חסר ללמדנו דעל כן קצף, בשביל שהיה חושש שלא יענשו גם המה ח"ו בשביל שאינם נזהרים בקדשי המקדש, וזה היה קשה על משה רבינו יותר מאלו עברו על מצוות עשה בעלמא, שאינו ראוי לקצוף טרם יחקור מקור הדבר, אבל ירתע מפחד העונש". משה אינו כועס על עצם "החטא", כי אם חושש מתוצאותיו (וכן ר' בפירוש האלשיך הקדוש, תורת משה, שם).
בענוותנותם אלעזר ואיתמר אינם משיבים למשה (ר' בפירוש האלשיך). אהרן הוא המשיב (פס' י"ט): "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?"
מתגובת אהרן מתפרץ צערו הנורא, כמובא במדרש (ויקרא רבה, י"ג): "אמר לו: היום מתו בני והיום אקריב קרבן?! היום מתו והיום אוכל בקדשים?!" דברי אהרן אינם אמוציונליים גרידא, כי אם משקפים טיעון הלכתי, כמובא במדרש: "מיד דרש אהרן ק"ו למשה. ומה מעשר הקל אסור לאונן, חטאת דחמיר אינו דין שיהא אסור באונן? " קרבן שעיר החטאת אסור באוננים, ומכיוון שמתיהם עדיין מוטלים לפניהם, ראוי היה לשרפו.
דברי אהרן מיישבים את דעתו של משה (פס' כ'): " וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו", אשר מכריז בציבור כי טעה, ובלשון המדרש (שם): "הוציא כרוז לכל המחנה ואמר: אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא ולמד לי."
אגב, כל אותה העת, נזופים ואבלים, מבליגים אלעזר ואיתמר על כעס משה, אף כי יודעים הם את ההלכה, כמובא במדרש (שם): "אלעזר ידע את ההלכה ושתק איתמר ידע את ההלכה ושתק, זכו ונתייחד הדיבור עליהם ועל אביהם, ועל אחי אביהם בחייהם".
פסוקים מהממים אלה חושפים בפנינו את עצמתם האמיתית של משה, אהרן, אלעזר ואיתמר, ופותחים צוהר לנפשם המיוסרת והכואבת של מנהיגים אדירים אלו. המומים מהמוות הבלתי נתפס, חרדים לגורל בני אהרן הנותרים, עדיין מקפידים הם על התנהלות ערכית ומקודשת – בין אדם למקום ובין אדם לחברו. הכאב הנורא אינו מונע המשך עבודת המקדש, הצער האיום אינו מביא לאבדן שליטה.
לא בכדי דרשו חכמנו שאדם ניכר בצערו. מצערם של מנהיגנו למדנו פרק באהבה, בדאגה, בכבוד, בריסון ובקבלת אחריות. דווקא כשהם אנושיים כל כך, ניכר שהם למעשה בני מלאכים.
