מחקר חדש מאוניברסיטת אדית קואן (ECU) חשף נתק בולט בין האופן שבו ספורטאים פנאי תופסים את בריאותם וכושרם, לבין איך שהם מרגישים לגבי גופם.
המחקר מצא כי בעוד ש-69% מהספורטאים שהשתתפו בסקר ראו את עצמם בריאים ו-62% האמינו שהם בכושר, רק 26% דיווחו שהם מרוצים ממשקל גופם וצורתם.
הממצאים מאששים מגמה מדאיגה לפיה ספורטאים, במיוחד אלו העוסקים בפעילות גופנית סדירה או מובנית, נוטים יותר מבחינה סטטיסטית לחוות התנהגויות אכילה ופעילות גופנית הפרעות בהשוואה לעמיתיהם שאינם ספורטאים, אמרה ד"ר ולריה וריאה מ-ECU.
"קיים מחקר משמעותי זמין שמראה כי ספורטאים נמצאים בסיכון גבוה יותר להופיע עם הפרעות אכילה, בהשוואה ללא ספורטאים, במיוחד אלו המשתתפים בספורט המתמקד בגוף רזה, כגון התעמלות, או כאלו שיש להם קטגוריות משקל".
ד"ר Varea ועמיתיו ציינו כי 67% מהספורטאים שהשתתפו בסקר דיווחו גם שהם חשים רמה מסוימת של חרדה או מצוקה אם אין להם גישה למזון שנראה בעיניהם בריא, ו-88% דיווחו שהם חשים אשמה מסוימת לאחר אכילת מזון שהם מחשיבים כלא בריא.
ד"ר Varea אמר כי התמקדות בתדלוק הגוף עשויה לתרגם להפרעות אכילה כגון Orthorexia Nervosa (ON), שהיא קיבעון על אכילה נכונה. אנשים שחווים ON הופכים לחרדים אם אין להם גישה למזון הבריא הספציפי שלהם, מה שמוביל אותם לתחושת חוסר שליטה.
ON שונה מאנורקסיה נרבוזה והפרעות אכילה אחרות באופן שבו אנשים שחווים אותה מודאגים מאיכות המזון, ולא מהכמות.
חלק מהספורטאים נמצאים גם בסיכון ל-Orthorexia Athletica (OA), המאופיינת בשימוש כפייתי והתעללות במזון בריא, ופעילות גופנית אובססיבית, שכן ספורטאים בעצם, חוצים את הגבול מגישה בריאה לאכילה ולאימון שלהם, לאובססיה לא בריאה הן לאוכל והן לפעילות גופנית.
עמית המחקר לפרופסור של סגן הקנצלר, פרופסור דאון פני, אישר את החששות הכפולים.
החששות בו-זמנית עם איכות המזון ופעילות גופנית כפייתית הם מה שמבדיל בין OA לבין ON כאשר החשש הוא רק באיכות המזון. ספורטאים נחשבים לקבוצת אוכלוסייה בסיכון במיוחד, עם מספר תרבויות ספורט וספורט הקשורות למשטרי אכילה בריאה מוסדרים, רמות גבוהות של אימונים ו/או אוריינטציה של "רזה לניצחון".
פרופסור דאון פני, אוניברסיטת אדית קואן
עם זאת, מה שמוסיף למורכבות היא העובדה שכרגע אין אבחנה רפואית עבור OA או ON, אמר ד"ר Varea.
"אין שום דרך עבור ספורטאים או מתאמנים פנאי באמת לדעת מתי הם חוצים את הגבול מאכילה בריאה ל-ON, או מפעילות גופנית בריאה ל-OA."
פרופסור פני אמר שזה רק הדגיש עוד יותר את הצורך בגישות מורחבות לחינוך, במיוחד עבור ספורטאים יומיומיים המשתתפים בפריפריה של, או מחוצה לה, מבני מועדונים פורמליים ותמיכה.
"עם גיוון באופן שבו אנשים עוסקים בהשתתפות בספורט ובאופן שבו מידע על השתתפות מועבר, יש צורך במחקר נוסף כדי לחקור כיצד ניתן לנסח חינוך בריאות בצורה היעילה ביותר כדי למזער את השכיחות ואת הסיכונים הקשורים להפרעות אכילה ופעילות גופנית עבור קשת רחבה של אנשים", אמרה.
