כשמיליוני אמריקאים מתקרבים לגיל 66, הם עומדים בפני השאלה הבלתי נמנעת, האם הגיע הזמן לפרוש? אוכלוסיית הרופאים מזדקנת לצד האוכלוסייה הכללית – יותר מ-40% מהרופאים בארה"ב יהיו בני 65 ומעלה בעשור הקרוב. במקרה של מנתחים, יש מעט הדרכה כיצד להבטיח בצורה הטובה ביותר את כשירותם לאורך הקריירה ובמקביל לשמור על בטיחות המטופל תוך שמירה על כבוד הרופא.
במחקר עדכני שפורסם ב- כתב העת של הקולג' האמריקאי לכירורגים, מועצת המנהלים של המכללה האמריקאית לכירורגים (ACS) (BoG) כישורי רופאים ובריאות מבקש לתת תשובות לשאלת הזקנה. הם פיתחו אסטרטגיה עבור שמירה על כישורים לכל החיים, מפת דרכים מבוססת ראיות עבור קהילת הניתוחים ומוסדות העיסוק שלהם כדי לתמוך בדור הנוכחי והעתיד של מנתחים לאורך הקריירה שלהם.
מחקרים מראים שככל שאנשים מתבגרים, היכולות המוטוריות והקוגניטיביות נוטות לרדת. ירידה זו עלולה לפגוע בביצועים הקליניים של המנתח מתחת לרמת הכשירות המקובלת".
ד"ר טוד ק. רוזנגרט, המחבר הראשי של המחקר, פרופסור ו-DeBakey-Bard יו"ר המחלקה לכירורגיה של מייקל E. DeBakey במכללת ביילור לרפואה
למרות שכיום ישנן המלצות למעבר של המנתח הבכיר הכוללות בדיקות קוגניטיביות חובה החל מגיל 65 ותכנון מעבר קריירה החל לפחות באמצע הקריירה, הלוגיסטיקה של מתי ואיך לטפל בבעיות אלו וכיצד לשמור תמיכה בכשירות של מנתחים לאורך הקריירה שלהם פחות ברורה.
"לשם השוואה, למקצועות אחרים כמו תעשיית התעופה יש הנחיות קפדניות, כולל דרישות הסמכה שנתיות ואפילו פרישה חובה, שאיננו ממליצים עליהן, כדי להבטיח את כשירות כוח העבודה שלהם ואת בטיחות החיים שהופקדו עליהם", אמר רוזנגרט. , שהוא גם סגן יו"ר קבוצת העבודה של ACS BoG Physician Competency and Health. "האסטרטגיה המוצעת במחקר זה תומכת בהערכות יכולות קליניות מקיפות ורב-מודאליות לכל החיים עבור רופאים בכל הגילאים שיכללו בדיקות נוירוקוגניטיביות ויישום מוקדם של תכנון מעבר ארוך טווח עבור מנתחים בתוך תרבות של בטיחות, שיתוף פעולה ושוויון. יתרה מכך, אנו להציע יישום אסטרטגיות המקיימות יכולת לכל החיים או לאורך הקריירה."
"היותו רופא הוא לעתים קרובות הליבה של זהותו של המנתח, ופיתוח מסלולים המטפחים שמירה על מיומנויות קוגניטיביות במסגרת מכילה ולא שיפוטית חיונית לשמירה על יכולת כזו", אמר רוזנגרט.
"עלינו להעצים את המנתחים שלנו להיות מעורבים בהערכות היכולות שלהם לאורך כל הקריירה שלהם, בניגוד להתמקדות בטריגר של הגיל", אמר ד"ר אדם מ. קופלן, מחבר שותף בעבודה ויו"ר ACS קבוצת עבודה בכשירות רופאים ובריאות. "על ידי כך, נוכל לעזור לבטל את החששות של הזדקנות על ביצועים." קופלן הוא גם יו"ר המחלקה לכירורגיה ומנהל השירותים הכירורגיים במרכז הרפואי ניוארק בית ישראל בניו ג'רזי.
אסטרטגיה מבוססת ראיות
ה-ACS אינו תומך בגיל פרישה חובה, על פי מחקר זה. מחקרים מראים כי תחילתה ושיעור הירידה בביצועים קליניים הקשורים לגיל משתנים בין אנשים ומצביעים על כך שהערכה אובייקטיבית של כושר צריכה להחליף שיקול של גיל פרישה חובה.
המחברים מציינים שלמרות שאין גיל פרישה חובה לרופאים בארה"ב, מדינות רבות אחרות, כמו הודו, סין, ספרד ואוסטרליה, מטילות גיל פרישה חובה.
אמנם ישנם מחקרים המראים מתאם בין עלייה בגיל עם ירידה בידע הרפואי, עמידה נמוכה יותר בסטנדרטים מבוססי ראיות של טיפול ותוצאות גרועות יותר של חולים, מחקרים אחרים מצאו כי הניסיון הרב יותר של מנתחים מבוגרים לעומת צעירים יותר יכול לקזז לפחות חלק מההשפעות של ירידה קוגניטיבית.
"חלק מהמחקרים הללו מראים שמנתחים מבוגרים יכולים לבצע ביצועים טובים יותר מבחינת תוצאות, כי הם למדו במשך שנים של ניסיון כיצד להימנע מצרות, כיצד לנווט במקרים מורכבים וכדומה", אמר רוזנגרט.
המחברים גם הכירו במחקרים המצביעים על כך שמנתחים עשויים שלא, בכוחות עצמם, לזהות הידרדרות בתפקוד הפיזי והקוגניטיבי ובכישוריהם הקליניים עם הגיל. סימני אזהרה פוטנציאליים לירידה הקשורה לגיל עשויים לכלול שכחה, איחור יוצא דופן, עדות לשיקול דעת קליני לקוי, שינויים גדולים בדפוסי הפניה, היעדרויות בלתי מוסברות, בלבול, שינוי באישיות, הפרעה, שינוי דרסטי במראה ותיעוד מאוחר ובלתי קוהרנטי בצורה יוצאת דופן.
"מספר לא מבוטל של רופאים שנסקרו בפגישות השנתיות של ACS לא היו מודעים לירידה הקוגניטיבית שלהם, וגם לא היה נוח להרבה עמיתים, באופן מובן, להתקשר אליהם ולומר, 'אני מודאג מהקולגה שלי'", אמר רוזנגרט. "היכולת ליצור מסגרת שבה אנו מנרמלים את הטיפול בעצמנו ואחד בשני בצורה לא מפרגנת חשובה מאוד."
"חלק חשוב נוסף במחקר הזה הוא שהוא מתייחס לשאלה מי הולך להוביל את המאמץ הזה. האם זה יהיה הקולג' האמריקאי לכירורגים, המועצה האמריקאית לכירורגיה או ישויות מדינה או לאומיות אחרות?" אמר רוזנגרט. "אם נוותר על האחריות הזו, האם הממשלה הפדרלית תקבע את מה שאנחנו עושים? מנתחים צריכים לקחת את התפקיד המנהיגותי בפיתוח הערכות יכולות ומדיניות קשורה".
המחקר גם מתייחס לסוגיה שירידה מוטורית וקוגניטיבית עשויות להיות שונות עבור כל מנתח. האסטרטגיה שהכותבים מציעים מאפשרת את הגמישות הדרושה כדי לתמוך במצב הספציפי של כל מנתח מכיוון שגודל אחד לא מתאים לכולם.
"עם זאת, חשוב לציין, עדויות לירידה יכולות גם לאותת על הזדמנות לאימון פרטני, שלפחות בחלק מהמקרים הוכח כמהפך או לפחות מאט את הירידה הנוירוקוגניטיבית ועלול להרחיב את השירות של המנתח כמפעיל פעיל", אמר רוזנגרט.
"אנחנו לא מציעים שמבחן קוגניטיבי יהיה הסטנדרט האחד והיחיד לאישור יכולת", אמר רוזנגרט. "אנחנו מציעים פסיפס של בדיקות קוגניטיביות, כולל ביצועים קליניים, סקירת עמיתים וכן הלאה, שיהיה שונה בפוטנציה בכל מוסד. ומה שאנחנו הולכים לעשות, בתקווה, זה ליצור קווים מנחים ומסגרת למוסדות להחליט לגבי לעצמם איך צריכים להיראות בדיקת הכשירות והאישור".
המחברים מציעים להתמקד בכשירות המנתח לאורך כל הקריירה בשילוב עם תכנון מעבר לטווח ארוך כך שהמנתחים יהיו מוכנים אם בדיקות וגורמים אחרים יצביעו על מעבר הרחק מהפרקטיקה הקלינית הסטנדרטית.
"עד עכשיו, למנתחים לא הייתה מודעות כזו של, כן, זה ייגמר, ואתה צריך להיות מוכן", אמר רוזנגרט. "מה שאנו מדמיינים הוא שיקולים מוקדמים בקריירה של 'מה אני הולך לעשות כשאני לא יכול או רוצה לא ללכת לחדר ניתוח'?"
מנתח בכיר יכול להמשיך לתרום באופן משמעותי בדרכים רבות ומגוונות. אפשר לשמש כעוזר ראשון למנתח זוטר יותר שיוכל להפיק תועלת מהכישורים והניסיון של אותו מנתח. מנתח אחר עשוי להרגיש מוכן לעזוב את זירת חדר הניתוח ולהמשיך להיות חבר פעיל בבית החולים בדרכים אחרות, למשל בשיפור איכות, מחקר, חינוך, הדרכה או אימון, או הסברה לקהילה.
"לעתים קרובות מדי מנתחים חושבים, 'היום שבו אני עוזב את חדר הניתוח הוא היום שבו חיי כפי שאני מכיר אותם הסתיימו'", אמר רוזנגרט. "זה יכול להיות מפחיד. אנחנו רוצים לשנות את הפרק הבא למשהו שרופאים ומנתחים יקבלו בברכה כהזדמנות חדשה".
