תופעה דומה ומוזרה למדי מוצאים אנו גם במהלך מסע גיוס התרומות למשכן, שם מתגלה בעיה "חמורה" : " וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָהּ". טענתם של החכמים מעוררת תמיהה. וכי יש ליהודים בעיה עם עצם העובדה שתורמים יותר מדי? האם יש כלל בעיה לתרום יותר מדי? משה רבינו כמובן, מודה שיש כאן בעיה ומצווה: " וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר".
ע"פ חלק גדול מהפרשנים, המשכן הוא למעשה תיקונו של חטא העגל. פרשיות המשכן החוזרות על עצמן מקיפות הן את חטא העגל הנמצא במרכז, בפרשת כי תשא. אחת מהפרשניות הקלאסיות להבנת חטא העגל הינה זו של ריה"ל בכוזרי. ע"פ הכוזרי, החוטאים בעגל אכן רצו לעבוד את הקב"ה. לאחר שמשה נעלם הם חיפשו אמצעי, בדמות העגל – כפי שיהיה במשכן בדמות הכרובים, אמצעי בכדי להתחבר לשכינה. כל טעותם היתה בכך שעבדו את ה' בדרך אשר הוא לא ציווה, כפי שעשו נדב ואביהוא: "בהקריבם אש זרה אשר לא ציווה אותם". אין בין הכרובים לבין העגל דבר, למעט העובדה שאת הכרובים ציווה ה' ואת העגל לא ציווה. נקודת המבחן בעבודה ה' הינה "מי במרכז". האם ה' במרכז ואני אכן עבד נאמן לה' או שמא אני במרכז, ובמקרה זה אני עובד את עצמי, את רגשותי ותחושותי : "קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו".
זהו המבחן במחצית השקל. מטרת תרומה זו הינה "לכפר על נפשותיכם". פעמים רבות, תרומה טומנת בחובה גם קבלה. התורם זוכה פעמים רבות להכרה תודה ציבורית על תרומתו, ובכך גם הוא מקבל משהו לעצמו. מטרת מחצית השקל לאפשר מתן תרומה נקייה ללא כל טובת הנאה, ללא כל שלט המציין את שמו של העשיר וללא כל החזר מס – גם העשיר לא ירבה, בכדי שלא יתגדל על פני האחרים. על כן נקראת תרומה זו – "תרומת ה'" ולא "תרומתכם".
כך גם מסביר הרב חרל"פ את עצירת מסע גיוס התרומות. משה והחכמים נתקלו במצב מסוכן. העם מתלהב לתרומה, אבל שמא התלהבות זו נובעת מאש זרה, באופן זהה לזו של חטא העגל: " מה שחששו החכמים על ריבוי ההבאה למלאכת המשכן היה מתוך שראו את גודל ההתפעלות של הריבוי וחששו שמא נובע זה מתוך התרגשות והתפעלות חומרית, בבחינת אש זרה אשר לא ציווה ה'…וכמו"כ חטא העגל היה ע"י שדימו בנפשם שאפשר להם ללכת אחרי הרגשיים עצמיים, ולפיכך נדרש היה שנדבת המשכן הבאה לכפר על נפשותם תהיה כולה מצד הציווי ולא יתערב בזה שום זעזוע חומרי והתפעלותי, ולכן כשראו חכמים שמרבים העם להביא, חששו להתעוררות החומר…" (מי מרום ה').
ברגע בו משה מזהה את הסכנה, מחליט הוא להציב מבחן לעם. המבחן הוא מבחן היכולת לעצירת ההתלהבות בשיאה. אם האדם עובד את רבונו של עולם, לא תהיה לו כל בעיה לעצור ברגע שמגיע הציווי, אמנם אם אדם משועבד לרגשותיו ועובד את עצמו, אין כל סיכוי שיעצור בשיאה של ההתלהבות. "ואולם זאת היתה ההבחנה, שתיכף שבא הציווי להפסיק את ההבאה, מיד – "ויכלא העם מהביא", וזה היה לעד…" (שם). ברגע בו הקשיב העם לציווי באופן מוחלט, הוכיח הוא שהפיק את הלקחים מחטא העגל.
על כן ציוונו חז"ל להכריז על השקלים בכניסתו של חודש אדר. "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים' (משנה שקלים פ"א מ"א). חודש אדר הוא חודש השמחה וההתלהבות "משנכנס אדר מרבים בשמחה". בעל ה"שפת אמת", האדמו"ר מגור, מסביר שההכרזה על מצוות השקלים באה בכדי לעורר את הנדיבות בישראל, לקראת חדש אדר כחלק מתהליך השמחה וההתלהבות. עם זאת מכריזים גם על הכלאים. דווקא בעת ההתלהבות יש לוודא שקיימים גבולות, על מנת להבטיח שהנתינה איננה יוצאת מן הגבולות, ומתפשטת למחוזות לא רצויים, כפי שאירע לנדב ואביהוא. אפילו במעמד הנשגב של קבלת התורה בהר סיני, היה צורך בהגבלה. "…כי-אתה העדתה בנו, לאמר, הגבל את-ההר, וקדשתו. ויאמר אליו ה' לך-רד, ועלית אתה ואהרן עמך; והכהנים והעם, אל-יהרסו לעלת אל-ה'–פן-יפרץ-בם " (שמות י"ט). עליית יתר, התלהבות יתר, עלולה "לקלקל את השורה" ולהרוס את כל הבניין. על כן, דווקא בשיא השמחה של פורים, המגבלה היא מתחייבת: "אמר רבא: מיחייב איניש לבשומי בפוריא עד דלא ידע…"(מגילה ז.)
דומה שבמיוחד בימים אלו, ימים של בירורים לא פשוטים על עתידו של העם היהודי, על עתידה של מדינת ישראל וארץ ישראל, שומה עלינו לחזק בקרבינו את המסר של תרומת המשכן. עם כל התלהבות הקודש שעשויה להתלהט במהלך הבירורים והמחלוקות, אסור לעולם לעבור על צו אלוקי, כגון : "ואהבת לרעך כמוך". בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם ולפיכך בית המקדש השלישי, שישלים את תהליך הגאולה אשר הננו שרויים בעיצומו, יבנה רק ואך ורק, על יסודות של אהבת חינם, כפי שלמדנו מורנו ורבנו הרב קוק זצ"ל.
