במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת פסיכונאורואנדוקרינולוגיה מקיפהקבוצת חוקרים השוותה רמות בסיסיות של אוקסיטוצין (OT) וארגינין וזופרסין (AVP) אצל יוצאי צבא עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) (מצב בריאותי נפשי המופעל על ידי התנסות או עדות לאירוע טראומטי) לחניכי SWAT ולמרחקים ארוכים רצים שסבלו מחשיפה משמעותית ללחץ קודם לכן.
מחקר: PTSD חמור מסומן על ידי מופחת אוקסיטוצין ועלייה בוזופרסין. קרדיט תמונה: Panuwach / Shutterstock
רקע כללי
לחוויות טראומטיות יכולות להיות השפעות פיזיות ופסיכולוגיות מתמשכות, אך המנגנונים הביולוגיים מאחורי ההשפעות הללו נותרו לא ברורים. כאשר תסמינים כמו דיכאון וחרדה הם חמורים ומתמשכים, הם עשויים להיות מסווגים כ-PTSD. המחקר התמקד בעיקר בציר ההיפותלמוס-היפופיזה-אדרנל (HPA), במיוחד קורטיזול (CORT) והורמון משחרר קורטיקוטרופין (CRH), כדי למצוא סמנים ביולוגיים נוירואנדוקריניים המנבאים פגיעות PTSD או תגובה לטיפול. עם זאת, סמנים אלה אינם עקביים עבור מתח כרוני. דרוש מחקר נוסף כדי להבהיר את התפקידים של OT ו-AVP ב-PTSD ולבסס את הפוטנציאל שלהם כסמנים ביולוגיים נוירואנדוקריניים אמינים לאבחון ותגובת טיפול.
לגבי המחקר
במחקר הנוכחי, משתתפי PTSD גויסו על ידי יוזמת הפחתת התאבדויות וטראומה לחיילים משוחררים (STRIVE) באמצעות הפניות ומדיה חברתית. המשתתפים המתאימים היו בני 18 ומעלה, שירתו בצבא ארצות הברית (ארה"ב) ועמדו בקריטריונים לאבחון PTSD סולם PTSD מנוהל על ידי קלינאי עבור DSM-5
(CAPS-5). קריטריוני ההדרה כללו סיכון התאבדות קרוב, הפרעות שימוש בסמים, ניסיונות התאבדות אחרונים או מצב נפשי לקוי. משתתפי PTSD התנדבו לבדיקות דם תקופתיות במהלך הטיפול, כאשר הקבוצה הייתה בעיקר גברים (29 משתתפים; 5 נשים).
חניכי נשק וטקטיקות מיוחדות (SWAT) (11 משתתפים; אישה אחת) גויסו באמצעות דואר אלקטרוני וערעורים אישיים לפני אימון 2020 בספרדית פורק, יוטה, וקיבלו פיצוי על ההשתתפות. רצים למרחקים ארוכים (RUNNERS) (21 משתתפים; 8 נשים) גויסו דרך נרשמי אולטרה-מרתון ב-UT, סולט לייק סיטי וטופלו. כל המשתתפים סיפקו הסכמה מדעת, והקבוצות היו בעיקר גברים.
משתתפי PTSD השתתפו ב-12 מפגשים יומיים של טיפול קוגניטיבי בעיבוד קוגניטיבי (CPT), טיפול מבוסס ראיות ל-PTSD. מתוך 29 המשתתפים, 25 סיימו טיפול. בדיקות דם נערכו בארבע נקודות זמן במהלך התוכנית בת השבועיים.
אמצעים פסיכומטריים כללו את רשימת ה-PTSD (PCL-5) ואת רשימת התנסויות החיים (LEC-5). דגימות דם בסיסיות נאספו, עובדו והוקפאו לאחסון לטווח ארוך. דגימות פלזמה נותחו עבור AVP, OT ו-CORT באמצעות מבחני אימונוסורבנט מקושרים לאנזימים (ELISA). הנתונים נותחו באמצעות R, כשההבדלים הוערכו על ידי ניתוחי מודל ליניארי.
תוצאות המחקר
כצפוי בהתבסס על האבחנה הקלינית שלהם, קבוצת ה-PTSD הציגה ציוני PCL-5 גבוהים משמעותית בהשוואה לשתי קבוצות הביקורות לחוצות אך לא בטראומה (p<.001). לרוב קבוצת ה-PTSD היו ציוני PCL-5 מעל ציון החיתוך הקליני של 30. ניתוחים מקבילים של היסטוריית חשיפת טראומה, שהוערכו על ידי ה-LEC, גילו ציוני חשיפה לטראומה גבוהים משמעותית הן עבור קבוצת ה-SWAT והן עבור PTSD בהשוואה לקבוצת הביקורת RUNNER (p<0.01 ו-p<.001, בהתאמה). לא היה הבדל משמעותי בחשיפה לטראומה לכל החיים בין קבוצות PTSD ו- SWAT (p=0.74), מה שהדגיש את התועלת של קבוצת SWAT להשוואות של חשיפה לטראומה קודמת תוך בידוד ההשפעות של תסמיני PTSD מתמשכים. אף אחת מבקרי ה-SWAT או RUNNER לא הראתה ציוני PCL-5 מעל הסף הקליני, וציוני PCL-5 לא היו שונים משמעותית בין קבוצות SWAT ו-RUNNER.
בתחילת המחקר, למטופלי PTSD היו רמות OT נמוכות משמעותית בפלזמה ורמות AVP בפלזמה גבוהות משמעותית בהשוואה לקבוצות SWAT ו-RUNNER (p<0.001 עבור שני ההורמונים בשתי ההשוואות). הבדלים אלו היו משמעותיים, ועלו על פי שניים עבור OT ו-AVP. לעומת זאת, רמות CORT לא השתנו באופן משמעותי בין הקבוצות (p=0.183), עם שינויים ממוצעים של 20% או פחות בין הקבוצות. יחס ה-AVP ל-OT היה יעיל במיוחד בהבחנה בין קבוצת ה-PTSD מקבוצות SWAT ו-RUNNER, והראה התפלגויות כמעט שאינן חופפות. תוצאות דומות נמצאו בניתוחים המבקרים את הגיל והמין של המשתתפים (OT: p<0.001; AVP: p<0.001; AVP:OT ratio: p<0.001; CORT: p=0.526).
נבדקי ה-PTSD דיווחו על תוצאות רגשיות חיוביות בדרך כלל מפרוטוקול הטיפול. הייתה ירידה משמעותית בציוני PCL-5 במהלך הטיפול, מה שמצביע על ירידה בתסמיני PTSD. במהלך פרוטוקול הטיפול בן 14 הימים, המשתתפים הראו עלייה משמעותית ברמות ה-OT (p=0.009), בעוד שרמות ה-AVP לא השתנו באופן מובהק (p=0.248) והיו משתנות באופן ניכר מ-OT. יחס ה-AVP/OT ירד משמעותית במהלך הטיפול (p=0.003). עם זאת, שינויים ברמות OT או AVP בפלזמה לא היו מתואמים סטטיסטית עם השינויים בתסמיני PTSD שדווחו.
מסקנות
לסיכום, המחקר מצא רמות גבוהות יותר באופן משמעותי של AVP בפלזמה ורמות נמוכות יותר של פלזמה OT בחולי PTSD בהשוואה לביקורות לחוצות אך ללא טראומה (מתאמני SWAT ורצים למרחקים ארוכים). רמות CORT בפלזמה לא הראו הבדלים משמעותיים. ממצאים אלו מצביעים על יחס AVP/OT כאינדיקטור ספציפי ל-PTSD, להבדיל ממתח כללי. רמות OT ו-AVP נורמלו במהלך טיפול התנהגותי בן 14 יום, בהתאמה עם תסמיני PTSD מופחתים. המחקר מדגיש את הפוטנציאל של יחסי AVP/OT כסמנים ביולוגיים לפתופיזיולוגיה PTSD ותגובת טיפול, מה שמצביע על כך ש-OT ו-AVP ממלאים תפקידים קריטיים בתגובות מתח וחוסן. עם זאת, יש לקחת בחשבון את מגבלות המחקר, כגון גודל המדגם הקטן וקבוצות מוטות לגברים. מחקר עתידי צריך לכלול מדגמים מגוונים וגדולים יותר כדי לאשר את הממצאים הללו.
