תמצית בינטליידיש עבור צרור מכתבים, פותרת דילמות של קוראים מאז 1906. שלח את שלך בדוא"ל, מדיה חברתית אוֹ טופס זה.

בינטל היקר,

גדלתי במשפחה שחורה ויהודית רב-גזעית עם אמונות פרוגרסיביות חזקות, ובכל זאת אני מתבייש להודות שבשנה האחרונה הרגשתי מנותק יותר ויותר מהשמאל.

זה יהיה לא ישר לומר ש-7 באוקטובר היה הגורם האמיתי לתחושה הזו. במהלך השנים האחרונות, נעשיתי יותר ויותר ביקורתי כלפי כמה רבים בשמאל מעריכים טוהר פוליטי על פני קידום בפועל של רבים מהמטרות שאנו מתיימרים לעודד. איך השמאל הגיב למלחמת ישראל-חמאס הייתה אכזבה גדולה נוספת.

הייתי מגדיר את עצמי כשמאלני ציוני. אני מסרב לראות את בטיחות היהודים וזכויות הפלסטינים שוללים זה את זה. אנחנו לא צריכים לבחור בין אכפתיות לחטופים ולאזרחים פלסטינים, אבל יותר מדי אנשים עדיין תופסים את הסכסוך הזה במונחים בינארים.

אני לא מאמין שביקורות על ממשלת ישראל, במיוחד ביחס ליחס לפלסטינים, או אפילו על הציונות עצמה, הן אנטישמיות מטבען – אני כנראה שותף לרבות מהן. אבל מאוד הפריע לי כמה מהשמאל פנו לטרופים אנטישמיים כדי להשמיע את הטיעונים שלהם.

אני מוצא את זה מאכזב במיוחד מכיוון שסוג זה של דה-הומניזציה מנוגד לערכים פרוגרסיביים ומחליש את יכולתנו לבנות למעשה תנועה לסיום הסכסוך בכללותו. (זה גם מאוד מתסכל שרבים בשמאל היהודי אינם מוכנים לחקור את חבריהם השמאלנים בשום דרך משמעותית, אפילו מול אנטישמיות בוטה).

אני עדיין מחזיק ברבים מהערכים הפרוגרסיביים שעשיתי בעבר וממשיך לתמוך בארגונים שדוגלים בזכויות בוחרים, איגודים ושירותי בריאות פוריות, בין דברים רבים אחרים. אני גם גאה לתמוך בתנועות חברה משותפת בישראל/פלסטין כמו Standing Together. אבל מציאת בית פוליטי שבו אני יכול להיות כל עצמי נראה חמקמק יותר ויותר. כיצד עלי להתמודד עם תחושת ההתפכחות והתסכול שלי?

בְּכֵנוּת,

מְאוּכזָב

מאוכזב יקר,

קודם כל, אתה לא לבד בזיהוי כשמאלני אבל לא מסכים עם כל מה שאתה רואה מתויג כעיקרון שמאלני. במיוחד בעקבות ה-7 באוקטובר, ובמשך חודשים רבים לאחר מכן, היה מבול של כתבות על שבירה של השמאל ועל האופן שבו המלחמה הדגישה את מבחני הלקמוס שהפכו למחמירים במרחבים פוליטיים מסוימים, על כך שיהודים חשים לא רצויים. בתנועות חברתיות שהם תמכו לנצח.

עם זאת, הייתי מזהיר אותך מפני סוג ההצהרות הגורפות שאתה משמיע על "השמאל". כולנו משתמשים בקיצור כזה – התקשורת בהחלט לא חסינה. אבל "השמאל" אינו קבוצה מסומנת בבירור. יש מערכת מעורפלת של עקרונות מוסכמים לגבי, למשל, החסרונות של הקפיטליזם, כמובן, אבל הגבולות מעורפלים. כל דבר רחב כמו צד פוליטי – אפילו לא מפלגה, רק כיוון – נמצא כל הזמן בתנופה, עוצב ומשתנה בתגובה לאירועים חדשים, רעיונות חדשים, חברים חדשים ומנהיגים חדשים.

נשמע שכבר עשית את עבודת הרגליים כדי למצוא כמה ארגונים שמדברים אליך, כמו Standing Together, שדוגלת בחברה ישראלית-פלסטינית משותפת, והכרה באנושות משני הצדדים. עם זאת, מה שאני שומע זה שזה לא מרגיש מספיק – אתה רוצה שהשמאל יתלכד סביב סדרי העדיפויות שלך כי אתה חושב שהם ערכי השמאל האמיתיים. אני מניח שכולנו רוצים שהעולם הרחב ישקף את נקודות המבט שלנו.

אף פעם אין תשובה קלה להתפכחות פוליטית כי יש כמות מסוימת שלה שהיא פשוט, ובכן, מדויקת. ככה עובדת פוליטיקה. החברה שלנו מתרסקת יותר ויותר, בין אם בגלל הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובין אם בגלל הפלות; זו לא רק בעיה בשמאל.

אני חושב שהדרך היחידה לנסות לתקן את זה היא להישאר בקהילה עם אנשים שאתה לא מסכים איתם. להתרחק מהאנשים שאתה רוצה שהסכימו איתך יותר זה רק הסרת הקול שלך מהתמונה.

לעתים קרובות אנשים כותבים לבינטל על תחושת דחיקה מהמרחבים היהודיים בגלל הפוליטיקה שלהם, ואנו מעודדים אותם לא לתת לאחרים להגדיר את זהותם. היהדות בנויה על התנגדות ושיח, אבל כדי שזה יעבוד, אנשים לא יכולים להגיב לחוסר הסכמה על ידי התעלמות. אבותינו נשארו והתווכחו – ועכשיו אנחנו לומדים את הטיעונים האלה בצורת התלמוד, ומכבדים אותם על ידי המשך ויכוח על הכל.

אני חושב שאותו רעיון תקף באותה מידה לפוליטיקה מודרנית, ויש בו מסורת לא פחות. לשמאל יש קאנון של הוגים שחולקים עקרונות רחבים אך חולקים על רעיונות רבים – פרנץ פאנון, אדוארד סעיד, קארל מרקס, נועם חומסקי, ג'ודית באטלר, מי עוד שתרצה להוסיף. הדבר החשוב הוא שכולם יישארו בשיחה. אתה אולי קומוניסט או סוציאליסט או אנרכיסט, אבל כל התנועות הללו מתאחדות תחת מטריית השמאל, בדיוק כפי שיהודים רפורמים, קונסרבטיביים, אורתודוקסים, הומניסטים, אתאיסטים, שיקום והתחדשות הם כולם יהודים.

אתה אומר שאתה מתמודד עם חוסר היכולת שלך למצוא בית פוליטי שבו אתה יכול להיות כל עצמך. אני אומר: תהיה שלם שלך בכל מרחב פוליטי שאתה נכנס אליו, במקום לחפש בלי סוף קבוצה שבה כולם חושבים בדיוק כמוך.

אתה אומר שאתה דואג שהשמאל נוטש את הגיוון הדרוש לבניית תנועה. אני אומר: אתה חייב לבנות את התנועה הזו עם אנשים שאתה לא מסכים איתם לגבי חלקים מסוימים בסדר היום – אתה יכול להיות הגיוון הזה.

אני מבין את אי הנוחות. אבל כל עוד אתה מאמין במה שאתה נלחם עבורו, אתה לא צריך לאהוב כל אדם שאתה נלחם לצידו. אז אם אתה עדיין רואה את עצמך בצד שמאל, עשה שלום עם אי נוחות – והישאר. בלעדייך, מי ישפר את זה?

האם יש לך מחשבות נוספות למבקש עצות זה? שלח אותם אל או שלח שאלה משלך. ו-דאל תפספס בינטל: הירשם לניוזלטר קצר בינטל שלנו כאן.