בינטל היקר,
החלום של בתי, במהלך חטיבת הביניים, היה ללכת לפנימייה פרטית. לא נלחמתי איתה על זה כי זה היה כל כך מחוץ לטווח המחירים שלנו. התוכנית שלי הייתה לתת לכספים שלנו להיות הנבל. בסופו של דבר היא מצאה את הכסף בעצמה באמצעות מענקים ומלגות והתקבלה.
עכשיו אני בפאניקה כי אני חוששת שהיא תחווה אנטישמיות או שנאת אנטי-ישראל. היא חוותה את זה בחטיבת הביניים אבל היא חזרה הביתה ועזרנו לה. אני לא רוצה לעצור אותה אבל אני דואגת שהתיכון צעיר מדי בשביל להתמודד עם זה לבד. היא מאוד גאה במורשת היהודית והישראלית שלה ועונדת שרשרת מגן דוד מסבתא שלה בכל מקום. יש עצה?
חָתוּם,
אמא מודאגת
אמא יקרה:
קודם כל, מזל טוב על גידול הבת המדהימה. מכוון עצמי, בעל תושייה, חכם – אני מכיר הרבה מבוגרים שהרבה פחות מצליחים להציב מטרות ולהגשים את החלומות שלהם מאשר הילדה המתבגרת המדהימה שלך!
אבל אני גם רוצה לזהות משהו שאתה לא מעלה, וזה שברון הלב שלך לאבד את ילד הזהב הזה. בטח חשבת שיש לך עוד ארבע שנים לפני שהציפור התינוקת הזו תעזוב את הקן. עכשיו פתאום היא עפה הרבה יותר מהר מהצפוי. זו התאמה ענקית לכל הורה – וזה לא קשור רק לרצון שלך להגן עליה מפני עולם שעלול להיות עוין. רבים מאיתנו מתאבלים כשילדים עוזבים את הבית, אפילו כשהילדים האלה גדולים משלכם. אתה רואה את חדר השינה הריק, את צלחת האוכל החסרה, את בן המשפחה ה"אחד פחות" בכל התכנסות, ואתה רק רוצה לבכות.
אז בואו נכיר בכאב הזה. לא היית מוכן שזה יקרה כל כך מהר, וזה בסדר להרגיש עצוב על זה. אתה הולך להתגעגע אליה משהו נורא, ואין לי ספק שלא משנה כמה היא תצליח בפנימייה – ואני בטוח שהיא תשגשג – גם היא תתגעגע אליך. אבל בשביל זה יש טלפונים סלולריים, נכון?
עכשיו בואו נדבר על דאגות האנטישמיות שלכם. הבת שלך כבר נאלצה להתמודד עם זה בחטיבת הביניים, אז אין ערובה שתיכון מקומי יהיה פחות בעייתי מהפנימייה. ההבדל, כמובן, הוא שכשהיא גרה בבית שלך, הייתה לה גישה מיידית לחוכמתך.
אבל כבר עזרת לה לפתח כישורי התמודדות. ההוכחה היא שהיא עדיין עונדת את מגן הדוד שלה בגאווה. היא לא מפחדת. היא לא מתחבאת. היא מוכנה להתמודד עם העולם. היא יודעת שאתה במרחק שיחת טלפון או טקסט, ותמיד תהיה שם כדי להקשיב, באהבה ותמיכה ללא תנאים לפי הצורך.
רק אל תגזים עם האזהרות והעצות. לפעמים ילדים לא רוצים להכביד על ההורים שלהם אם הם חושבים שאנחנו מתחרפנים ממשהו. הם מנסים להגן עלינו על ידי התאפקות, וזה יכול להחמיר את המצב עבורם.
למעשה, כשאתה אומר שאתה "נכנסת לפאניקה" בשמה, אני לא יכול שלא לתהות אם זה חלק ממה שדוחף אותה לעזוב את הקן כל כך צעירה. האם ייתכן שהיא זקוקה למרחק מסוים מהרגשות שלך? אני לא יודע, אבל אולי זה יעזור לך לקיים כמה פגישות עם מטפלת על הפרדת הרגשות שלך משלה. אתה צריך להבין איך להביע דאגה מבלי לחנוק אותה.
אפשר גם לפנות ליועצים המדריכים של הפנימייה. אני בטוח שהם רגילים לעזור להורים לנהל את החרדה שלהם בגלל שליחת נער צעיר מהבית. אולי יש אפילו קבוצת הורים שבה ותיקים שיש להם ילדים גדולים יותר יכולים לשתף איך התמודדו.
הייתי גם שואל את היועצים כיצד בית הספר מטפל בדרך כלל בקונפליקטים והטיות של תלמידים. עבירות הקשורות לא רק לדת אלא גם לגזע, למוצא אתני, לפוליטיקה ולמגדר הפכו לצערנו שבשגרה בעולמנו, וכל בית ספר נאלץ לפתח פרוטוקולים להתמודדות עם מצבים אלו. תקוותי היא שתרגישי נחמה לדעת איזו מדיניות ישנה כדי לתמוך בבתך, ושהעבודה הנפלאה שעשית בגידולה עד כה תמשיך להמריא.
חָתוּם,
בינטל
מה אתה חושב? שלח את הערותיך אל או שלח שאלה משלך. ואל תפספסו בינטל: הירשמו לניוזלטר קצר בינטל שלנו.
