כשביקרתי בבנק בבירת איסלנד ביום חמישי אחר הצהריים, שמתי לב שהקווים קצרים מהרגיל והשירות מהיר במיוחד – אות לכך שהעובדים כבר חזרו לביתם ליום חופשי נוסף. הניסוי החל עוד ב-2015 עם אלפי עובדים שהתנסו בשבוע עבודה של 35–36 שעות, במקום 40, ועדיין שמרו על שכר מלא. ההתנסות הראשונית התרחבה בהדרגה וכבר ב-2019 כמעט 90% מכוח העבודה במדינה עבדו במתכונת המקוצרת.
להתגברות על הספקות והוכחת היעילות
בראשית הדרך נשמעו דאגות מפני ירידה בפרודוקטיביות ופגיעה במעמד העובד. בפועל, נהפוך הוא: עובדים דיווחו על מיקוד גבוה יותר, פחות הפסקות לא נחוצות ותחושת הישג שהצטברה מהר יותר. בסדנאות שקיימתי עם צוותים שונים, ראיתי איך מעבר לשעות קצרות יותר העצים את המוטיבציה והוריד באופן ניכר את רמת הלחץ.
למה המודל האיסלנדי מצליח
הסוד טמון בשני אלמנטים מרכזיים: ראשית, השמירה על תנאי שכר והטבות זהים לאלה של שבוע עבודה מלא. שנית, ההשקעה הכבירה בתשתית דיגיטלית – אינטרנט מהיר גם באזורים מרוחקים, פלטפורמות עבודה מרחוק וכלים לניהול זמן – אפשרו לעובדים לשמור על קצב עבודה אחיד מבלי להרגיש שהיקף השעות התקצר.
ההשפעה החברתית של שבוע עבודה מקוצר
כשיום העבודה החמישי הפך ליום פנוי קבוע, אפשר לראות שינוי גם בשעות הבית: הורים מבלים יותר עם הילדים, מעורבים במשימות הבית ובפעילויות פנאי. לפני סיום הצילום לכתבה שערכתי על הנושא, הראיון עם זוג הורים חשף איך יום נוסף בשבוע חיזק את השוויון בין בני הזוג ושיפר את שביעות הרצון המשפחתית.
המבט קדימה: לקחים לעתיד
הניסוי האיסלנדי מראה ששבוע עבודה של ארבעה ימים הוא מודל בר־קיימא, שמאזן בין צמיחה כלכלית לרווחת העובד. בארגונים שייצאו מניסוי דומה מציינים שיפור בנטישת עובדים ושימור כישרונות. ייתכן שגם אצלנו יגיע הרגע שבו נחזור למסלול קצר יותר ונגלה שלפעמים פחות זה יותר.
