תל אביב – שוחחתי עם עיתונאי ותיק כאן בשבוע שעבר על הזן המטורף של אנטי-ציונות, כאשר הוא הציע שאפשר לתאר זאת כ"אנטי-ישראליות", ולא "אנטישמיות". זה גרם לי לחשוב עד כמה אוצר המילים שלנו מוגבל כשמדובר בדיבור על תומכי ומבקרי ישראל, ומתי הביקורת הזו חוצה גבול.

כאשר פעילים פרו-פלסטינים, למשל, רוצים למנוע מהמשתתפים שלהם בתנועתם להתמקד ביהודים אקראיים, הם מתעקשים לעתים קרובות ש"ציונות היא לא יהדות". אבל ניתוח די חלש זה יכול לסמן כל יהודי שאינו "אנטי ציוני" מוצהר – המוקדש לפירוק מדינת היהודים בישראל – כיעד פוליטי לגיטימי.

ובצד השני, מנהיגים פרו-ישראליים רבים אומרים שהציונות היא חלק בלתי נפרד מהיהדות והם מבינים את הציונות כחורגת מאמונה בקיומה של מדינה יהודית וכוללת תמיכה פוליטית איתנה בישראל, מה שמרמז על כך שזו עמדתם של כל יהודי אמריקה. שאינם אנטי ציונים.

אנחנו צריכים מילים טובות יותר, ודקרתי בתרשים וון שמראה חמש דרכים שבהן אנשים מתייחסים לישראל.

צִיוֹנוּת

האמונה שליהודים יש זכות למולדת לאומית, ובכלל שמדינת ישראל המודרנית צריכה להמשיך ולמלא תפקיד זה. בתפקיד זה מחזיקים הרוב המכריע של יהודי אמריקה.

פרו ישראליות

האמונה של חלק מהציונים שיהודים בפזורה צריכים לתמוך בישראל בתנאים מועטים, שוגים בקידום ביטחון ישראל בנושאים אחרים אך משאירים את הפרטים הספציפיים ליהודי ישראל.

זו העמדה שבה דוגלים רוב הארגונים היהודיים האמריקאים הגדולים. מנהיגיהם מתייחסים לעתים קרובות לעמדה זו כ"ציונות", אם כי נתונים מראים שיהודים רבים אינם שותפים לה – הם רואים בביקורת חזקה על מדיניות ממשלת ישראל מקובלת בתוך הציונות, אולי אפילו חלק חשוב בתמיכה בקיומה של ישראל כיהודיה. מְדִינָה.

לדוגמה, הלל אינטרנשיונל, הארגון היהודי המוביל בקמפוסים של המכללות, הביע תמיכה בלעדית בישראל במהלך המלחמה הנוכחית. אבל לסטודנטים יהודים במכללה – אפשר לקרוא להם הבוחרים של הלל – יש דעה מעורבת יותר. כשני שליש אומרים שצריכה להיות מדינה יהודית בישראל. אבל כשנשאלו האם הם מצדדים בישראלים על רקע הפלסטינים בסכסוך הנוכחי, שיעור הנתח יורד ל-42%, מה שמצביע על כך שכרבע מהסטודנטים היהודים הם ציונים שאינם מתיישבים עם הגישה ה"ישראלית" של הלל.

אנטי ישראליות

זוהי התנגדות לתמיכה בלתי ביקורתית בישראל, אך לא בהכרח הרעיון המרכזי של הציונות. חלקם של היהודים האנטי-ציוניים בארה"ב נע ככל הנראה בין 10% ל-20%. אבל נתח גדול בהרבה מתנגד לרבים מהעמדות שמחזיקות ממשלת ישראל – ושל הארגונים היהודיים הפרו-ישראליים המובילים.

לדוגמה, סקר שנערך בחודש מאי של צוות חשיבה ישראלי מצא שכמעט 30% מיהודי ארה"ב חושבים שישראל מבצעת רצח עם נגד הפלסטינים, טענה שקבוצות כמו הליגה נגד השמצה והוועד היהודי האמריקני רואים כפוגענית עמוקה (עוד 18% לא היו בטוחים אם יש לראות במעשיה של ישראל רצח עם או לא). אותו סקר, של המרכז הירושלמי לענייני ציבור, קבוצה נוטה לימין המתמקדת בביטחון ישראל, מצא כי 52% מיהודי ארה"ב יתמכו בנשיא ג'ו ביידן בהתנה סיוע צבאי לישראל, ו-22% יתנגדו לכך.

אנטי-ציונות

האמונה שליהודים אין זכות למולדת לאומית, או לפחות שמדינת ישראל לא צריכה לשרת את התפקיד הזה. רוב האנטי-ציונים הפוליטיים הם גם אנטי-ישראלים, אבל יש כמה אנטי-ציונים דתיים – כמו תנועת חב"ד – שמביעים למעשה תמיכה פוליטית חזקה בישראל.

אנטי ישראל

הדלי האחרון הזה מתייחס לקבוצת המשנה של מבקרי ישראל שדבקים הן באנטי-ישראליות והן באנטי-ציונות, אך גם עושים דמוניזציה לישראל וליהודי ישראל. נראה שיש להם מעט עניין בניואנסים או בגישה הומניסטית לסכסוך (חשבו על האנשים שהריעו ב-7 באוקטובר או מתעקשים להתייחס למדינה כ"ישראל").

למה הקטגוריות האלה חשובות

אין לי אשליות שאנשים יתחילו לשנות את הטרמינולוגיה שלהם בגלל התרשים שלי. אבל זה יכול לעזור לנו להבין טוב יותר את האנטישמיות ביחס לישראל.

אנטישמיות חוצה את כל הקטגוריות הללו – לציונים נוצרים רבים יש יחס אמביוולנטי ליהודים – ואף אחת מהן איננה אנטישמי אוטומטית. אבל עיקר הדאגה מ"אנטישמיות בקמפוס" וממחאות דומות מחוץ לקמפוס, היא בעצם התועמלנים ה"אנטי-ישראליים" הרואים בניואנסים עלבון ומתכחשים לאנושיותם של יהודים ישראלים ושל אלה בארצות הברית שאינם רואים זאת. מסכים איתם.

זוהי תת-קבוצה מובהקת של המבקרים הפרוגרסיביים של ישראל. סקר של Axios ממאי מצא כי 52% מהסטודנטים תומכים ב"פלסטין החופשית" ו-45% תמכו במאהלי האוהלים (אנטי-ישראליות). נתח קטן יותר יסומן כראוי כאנטי-ציוני (17% שאמרו שלישראל אין זכות קיום). מחקר אחר בערך באותו זמן מצא ש-3% עשויים להיות מסווגים כ"אנטי-ישראלים" בעליל, התומכים באלימות כלפי אזרחים ישראלים (חלקם בקבוצה זו היו שמרנים שלא תמכו בהפגנות).

המאמצים להגן על סטודנטים יהודים, ועל יהודים אמריקאים בכלל, נגד הקטע האחרון הקטנטן הזה, כוונו בדרך כלל לתנועת המחאה הפרו-פלסטינית כולה. אוצר מילים עשיר יותר יכול לעזור לאנשים משני הצדדים של הדיון באנטישמיות.

האם מבחני לקמוס "אין ציונים" נועדו להדיר יהודים ליברליים שרוצים להפסיק את הסיוע הצבאי לישראל תוך תמיכה בפתרון שתי המדינות? האם מכללה המחויבת להגן על "ציונים" מפני אפליה צריכה להתמקד בהגנה על הפרו-ישראלים הנלהבים ביותר, או על הרוב המכריע של הסטודנטים היהודים התומכים בקיומה של ישראל?

בחירת מילים טובה יותר לבדה לא תפתור את הקונפליקטים האלה. אבל דיוק צריך להיות האינטרס של כולם.