"העם היהודי רב ואדיר מאיתנו. בואו נתחכם להם, למקרה שהם יגדלו, יכריזו מלחמה, נצטרף לאויבינו ויקמו מהארץ".
זה לא נגרד מ-4chan או תומלל מעצרת טיימס סקוור. הפרנויה האנטישמית הזו, עכשווית ככל שתשמע, הייתה הביע פרעה בספר שמות – קריאת התורה הנוכחית במחזור השנתי – כדי להצדיק בסופו של דבר את רדיפתו והכנעתו של האוכלוסייה היהודית שלו. הוא לוכד את קשת הסבל היהודי על פני כל ארץ בה חיינו.
כאשר חרדה עזה מכה – אנטישמיות משתוללת, טרור רצחני ומלחמה בלתי מוגבלת לכאורה – אני נוטה לצרוך יתר על המידה תוכן. אני בודק באובססיביות את שלי ניו יורק טיימס ו אטלנטי אפליקציות, רענן את פיד הטוויטר שלי ופתח בצורה מטורפת כל כתבה הקשורה לישראל.
ככה רבים אחריםאני לפנות לכיוון חדשות ותקשורת לקצת תחושת שליטה ונוחות כשאין לי. ללא הפתעה: שום דבר מזה לא באמת עבד עבורי – האיומים מול ישראל והעם היהודי עדיין רודפים אותי. המקום היחיד שמצאתי נחמה הוא מקום שאנחנו לא חושבים לחפש בו לעתים קרובות: התורה.
שורות אלה של יציאת מצרים לוכדות אלפי שנים של שנאת יהודים בשני משפטים בלבד: לא רק שהיהודים עולים על מספרנו, אלא שהם עוצמתיים, מתחכמים ומסוכנים. אם לא נטפל בהם, הם ידאגו לנו. הוא מנסח בתמציתיות את המניעים מאחורי הסבל היהודי.
זה אולי נשמע סדיסטי, אבל מצאתי נחמה מוזרה כשקראתי את הפסוקים האלה. הם הפיגו את החרדה שלי יותר מכל מאמר של ברט סטפנס אי פעם.
לדור כמו שלי שמעולם לא חווה את התנועה ל יהדות ברית המועצות חופשיתשנת 1991 מהומות קראון הייטס או השני אינתיפאדה, האיומים המזיקים העומדים בפני ישראל והעם היהודי כיום הם חסרי תקדים לחלוטין. נותרתי עם שאלות בוערות שאין עליהן תשובה: האם זו באה שואה שנייה? האם זה יוביל לגלות שלישית מישראל? האם נוכל להיות בטוחים בכל מקום?
השאלות הקיומיות הללו אורבות לי ללא הרף, נושמות לי באוזן. סבי וסבתי היו ניצולי שואה, אז אני יודע לעולם לא להכחיש סכנה רק כי הלוואי שהיא לא הייתה שם.
לימוד תורה ולימוד נרטיבים כמו סיפור יציאת מצרים מנחמים אותי כי הם מציעים לי צוהר למה שקרא הרב יוסף ב. סולובייצ'יק המוח ההלכתי "חווית הזמן כחזרה" – חוויה מחזורית של ההיסטוריה שמסיימת את "העבר" וה"עתיד" שלנו להופיע מחדש בהווה שלנו. סיפור יציאת מצרים מעניק לנו במיוחד את הנושאים הנצחיים של ההיסטוריה היהודית: אנו סובלים, שורדים, משגשגים וחוזרים. כפי שקראתי על השעבוד שלנו בשבוע שעבר, אקרא על השחרור שלנו בשבוע הבא.
הנקודה הזו היא נעשה במפורש מאת הרב אברהם יצחק קוק, שאומר, "למען האמת, עם תודעה חודרת, אנו נוכחים לדעת שמהות יציאת מצרים היא מעשה שאינו מסתיים כלל". הסיפור היהודי הוא סיפור נצחי, מעבר לגבולות הנוקשים של פרקים בהיסטוריה.
זה גם בסיס סנטימנטלי למדינת ישראל. הנרטיב היהודי בעיצומו בא לידי ביטוי בישראל הכרזת העצמאות – מסמך המקשר את יצירתו המהפכנית בסיפור גדול בהרבה מהמאה ה-20 בלבד.
לימוד תורה מזמין אותי אל אותו סיפור יהודי גדול יותר – סיפור שמוגדר על ידי גאולה, לא קטסטרופה. בין אם במזרח התיכון ובין אם במזרח אירופה, שנאה קנאית שברה את חיינו, את בתינו ואת ביטחוננו, אבל האמונה והחוסן הנצחיים שלנו תיקנו זאת. המסורת היהודית מתעקשת שהנרטיב תמיד יתקיים עבורנו – גם היום, כשישראל מגנה על א חזית צפונית קלושה ואמריקה מול אנטישמיות בלתי נתפסת. הטוויטר מפתה אותי לייאוש, אבל התורה מאפשרת לי לקוות.
אני חושב שהרצח, האונס וההרס האחרונים של חמאס מזעזעים אותנו בצורה כל כך אלימה כי הם ניפצו את האמונה שלנו שסוף סוף העם היהודי משוחרר מהפגיעות, מחוסר האונים, של הגלות. הסופר הישראלי יוסי קליין הלוי אמר את זה טוב בפודקאסט שנערך לאחרונה: "מה ש-7 באוקטובר מייצג, לדעתי עבור הישראלים, הוא הפרה של הבטחת הציונות לעם היהודי ליצור מקלט בטוח. וזה מגיע ללב האתוס הישראלי".
כמו רוב היהודים, 7 באוקטובר שיפר את תחושת הביטחון שלי – כמהגר חדש לישראל, אמריקאי שגדל בעיר ניו יורק ויהודי עם יקיריהם המתגוררים בערים בהן "לגלובליזציה ה אינתיפאדה” הפך לעמוד התווך. אלו סכנות אמיתיות ואיומים אמיתיים. אני יודע את זה במוחי ובעצמותיי.
אבל למרות כל זאת, כשאני פונה למסורת היהודית ומציץ אל החלון הנצחי של התורה, אני חש בלב שבתוך כאבנו, הסיפור שלנו לא נגמר. היום אנחנו מרגישים את האחיזה החונקת של מצרים, אבל מחר אנחנו מרגישים את החופש של השחרור המשחרר.
