מחקר של אוניברסיטת פלינדרס שפורסם ב- כתב עת לסיעוד מתקדם בחנה כיצד אחיות מומחיות לטיפול פליאטיבי מנווטות את ההחלטות המורכבות הללו, ומצאה שהן מסתמכות על מומחיות קלינית, שיקול דעת אתי, התבוננות צמודה ומעורבות משפחתית כדי להנחות את הטיפול במהלך ימיו האחרונים של המטופל.
"מטופלים מתים במסגרות בריאות שונות, אך בניית קשרים עם מטופל ומשפחתו מודיעה ומשפיעה רבות על קבלת ההחלטות של האחיות", אומרת המחברת הראשית של המחקר טרישה אוקונור, סטודנטית לדוקטורט באוניברסיטת פלינדרס.
חיזוק קבלת ההחלטות של אחיות עשוי לתמוך בהכרה יותר בזמן של צרכי הטיפול, לשפר הערכה וניהול של מצוקה או אי נוחות, לקדם טיפול ממוקד אדם, ולשפר את התקשורת עם משפחות כאשר המטופלים נמצאים בימים האחרונים לחייהם.
המחקר, שראיין אחיות מומחיות לטיפול פליאטיבי משירות פליאטיבי במטרופולין, הדגיש את החשיבות של הכרת הרמזים והרצונות של המטופל, כאשר ההחלטות המתקבלות על ידי אחיות קשורות למעורבות משפחתית וצרכי הטיפול של מטופל גוסס שאינו מגיב.
קבלת ההחלטות של אחיות בטיפול בחולה גוסס שלא מגיב היא מורכבת. קבלת החלטות מושפעת מתקשורת, אי ודאות, בתוספת סוכנות אתית ומוסרית. הכרה בפגיעות של חולים גוססים שאינם מגיבים חיונית לתמיכה בטיפול ממוקד אדם."
טרישה אוקונור, סטודנטית לדוקטורט, אוניברסיטת פלינדרס
הזמן הממוצע של מטופל שלא מגיב למוות הוא כיומיים, שבמהלכם הוא עלול לא להיות מסוגל לתקשר כאב, אי נוחות, פחדים או העדפות טיפול, מה שהופך אותם לפגיעים במיוחד.
ממצא מרכזי היה תפיסת המטופל כ"נוכחות נעדרת", שבה הערכים, הרצונות והזהות של האדם ממשיכים לעצב את הטיפול, למרות חוסר יכולתו לדבר בעד עצמו.
אחיות תיארו את הגישה לטיפול בחולים אלו מתוך כוונה ממוקדת, תוך הכרה בתהליך הגסיסה ובאחריותם לזהות סימני מצוקה עדינים ולסנכרן בחולים שאינם יכולים עוד לסנגר בעצמם.
"המחקר מתייחס לפער משמעותי במחקר הטיפול בסוף החיים ומדגיש את התפקיד הייחודי שממלאות אחיות בשמירה על נוחות, כבוד וטיפול ממוקד אדם בסוף החיים", אומרת מחברת המחקר פרופסור קתרין פטרסון, פרופסור לסיעוד סרטן במרכז לחקר הסרטן של פלינדרס לייףוול.
"הממצאים מדגישים את הצורך לזהות את השלב הלא מגיב הזה של המוות – והכרה זו צריכה לעורר את מנהיגי שירותי הבריאות, מחנכים וקובעי מדיניות לחזק את ההכשרה והתמיכה באחיות המטפלות בחולים גוססים בכל המסגרות."
המחקר מדגיש את המורכבות של הטיפול בחולה גוסס שאינו מגיב, והמחקר מראה שהתקשורת הן הבסיס ליחסים עם המשפחה הרחבה והן את התהליך שבאמצעותו מתווכת קבלת ההחלטות.
חשוב לציין, מחקר זה מצא שאחיות לא הכירו או ביטאו במפורש את הממדים האתיים והמוסריים של החלטות אלו, מה שמצביע על כך ששיקולים כאלה נחקקו לעתים קרובות באופן מרומז ולא מוסגר במודע כקבלת החלטות אתית.
קבלת החלטות כללה גם הערכת נוחותו, כבודו של אדם גוסס והדרישות לטיפול ממוקד באדם ובמשפחה.
החוקרים אומרים כי דרושים הכנה חינוכית משופרת לטיפול פליאטיבי וסביבות למידה קליניות מחוזקות כדי שיותר אחיות ירגישו בטוחות בקבלת החלטות מתאימות כאשר מטפלים בחולים גוססים שאינם מגיבים.
"זה צריך להיתמך על ידי חונכות מובנית, הזדמנויות לדיאלוג רפלקטיבי, פיתוח מיומנויות תקשורת ותמיכה באחיות כדי להפוך את הממדים האתיים של קבלת החלטות למפורשים יותר בפועל.", אומרת גב' אוקונור.
"כמו כן, עליו לתמוך בפיתוח הנחיות ומסגרות קליניות לטיפול בחולים גוססים שאינם מגיבים.
"על ידי הפיכת האנשים הגוססים הללו לגלויים והבהרת קבלת ההחלטות הנדרשת בטיפול בהם, מחקר זה מספק בסיס לטיפול סיעודי קשוב יותר, מושכל, מגיב אתי וממוקד אדם בסוף החיים."
