אף אחד לא גרם לישראל יותר נזק מהאנשים שטוענים שהם הכי אוהבים אותה.
כפי שמדגימות חדשות הבחירות המזעזעות של השבוע, הקיצוניות של בנימין נתניהו, שותפיו לקואליציית הימין הקיצוני ופינת האמן הפונדמנטליסטית שלו בארצות הברית הרסה את התמיכה הדו-מפלגתית בישראל שהייתה קיימת מאז ממשל קנדי. המגינים הנלהבים ביותר של ישראל הפכו לכמה מאויביה הגרועים ביותר.
השינוי לא מתרחש רק בשמאל הסוציאליסטי או בימין הלאומי. וזה לא תוצאה של אנטישמיות, תעמולה או מידע מוטעה, למרות שלכל אלה יש תפקיד. היא תוצאה של שנים של פעולות ישראליות שהרחיקו כמעט מחצית מהמפלגה הדמוקרטית, רבע מהמפלגה הרפובליקנית וציונים ליברליים בשני המחנות.
יש כיום מיליונים, אולי עשרות מיליונים, של ליברלים ומרכזנים שאולי עדיין תומכים בקיומה של מדינה יהודית, אבל נדחים מוסרית מהרס עזה והטיהור האתני של הגדה המערבית, ומיליוני פרוגרסיבים, שבטעות אבל לא בלי סיבה, מכניסים עכשיו את הציונות לגזענות וסקסיזם כערכי היסוד שלהם.
ישראל אפילו הרחיקה את השמרנים ואת אמריקה-ראשונים שאינם יכולים להבין מדוע הסיוע לישראל זוכה ליחס שונה מכל סיוע חוץ או תוכניות מדיניות חוץ אחרות. כן, רבים מהם מאמינים ומפיצים תיאוריות קונספירציה אנטישמיות. אבל לרבים אחרים יש שאלות לגיטימיות לגבי ההשפעה של ישראל ושל איפא"ק על מדיניות החוץ האמריקאית, לאחרונה מלחמת איראן, שאמריקה וישראל הפסידו בה. האמריקאים הללו כוללים, לאחרונה, את סגן נשיא ארצות הברית, אשר נזף בישראל בפומבי כפי שאף מנהיג אמריקאי לא עשה מאז שנות ה-50, וציין כי ישראל איבדה את תמיכתה של כמעט כל מדינה אחרת בעולם, וכעת הייתה בסכנה לאבד גם את התמיכה האמריקאית.
ובשביל מה? עבור איזו קערת דייסה מכרה ישראל את זכותה המלידה כחבר בעולם המתורבת? כי חלומות צינור לאומנים על עזה נמחקו מהמפה? על שהחזיק את הקואליציה של ביבי בחיים כדי שלא ייכנס לכלא על שוחד? לחלומות משיחיים על ארץ ישראל השלמה? לפרשנות הכי ניצית שאפשר לצרכי הביטחון הלגיטימיים של ישראל? בשביל נקמה?
מה שבטוח, ביבי, הקואליציה האולטרה-לאומית שלו ואיפא"ק לא אחראים לכל זה. אבל הם אחראים לרוב. אילו ניהלה ישראל את המלחמה בעזה אחרת ולא הרגה למעלה מ-70,000 איש; האם ביבי לא שכנע את טראמפ להצטרף למלחמה עקרה ויקרה עם איראן; ואם אייפא"ק לא הייתה מתעקשת על תמיכה מוחלטת ובלתי מעורערת בישראל, לא משנה מה, לא היינו היכן שאנחנו נמצאים היום. כמובן שהשמאל הקשה וחלקים מהימין הקשה עדיין יתנגדו לקיומה של ישראל, לעתים קרובות מסיבות לא לגיטימיות. אבל הם לא היו מושכים כל כך הרבה תמיכה מאחרים, כולל הבוחרים שהעניקו לשמאל הפרוגרסיבי שלושה ניצחונות בבחירות בניו יורק השבוע.
אולי חלק מאותם בוחרים מבולבלים או קנאים, אבל בטח לא כולם או אפילו רובם.
מעמדה של ישראל הידרדר עד כדי כך שאפשר אפילו לדמיין מרוץ לנשיאות (כנראה 2032 ולא 2028) בין שני מועמדים שדוחים את מערכת היחסים הנוכחית בין אמריקה-ישראל: פרוגרסיב מסוג AOC בשמאל ולאומן מסוג טאקר-קרלסון בימין. קשה לחשוב על כישלון חמור יותר של האסטרטגיה הפוליטית.
אתה לא יכול להאשים את כל זה בסטנדרטים כפולים, אנטישמיות, תעמולה יעילה באינטרנט או חשיבה קבוצתית בשמאל. כמובן, כל אלה קיימים, כפי שאני עצמי כתבתי עליו פעמים רבות. אבל בשלב מסוים, עלינו להתמודד עם העובדות שמדיניות ממשלת ישראל הימנית הקשה היא הגורם העיקרי לשינויים המהירים והקיצוניים הללו.
הם גם לא חלק מאיזו שנאת יהודים נצחית וחסרת סיבה שלעולם לא תיעלם. בטח, אחוז מסוים מהאמריקאים (משני צידי המעבר) הם, במילותיה של הילרי קלינטון, מצערים. אבל הם מיעוט קטן. יש עוד רבים מאיתנו שאולי לא משתמשים במונחים כמו אנטי-ציונות, רצח עם או קולוניאליזם, אבל שרואים שישראל שאולי אהבנו פעם התגלגלה למדינה אכזרית, היפר-לאומית, שמעשיה מנוגדים לערכי המוסר הליברליים.
אנחנו נחרדים ממה שראינו בעזה, כמו שנחרדנו גם מהתקיפות הרצחניות של חמאס ב-7 באוקטובר. אנחנו נחרדים מההרפתקה הכושלת באיראן, גם כשאנחנו מתעבים את המשטר התיאוקרטי שמימן טרור במשך עשרות שנים. אנחנו שמאלנים מדי עבור איפא"ק, לא שמאלנים מספיק עבור הפלח השמאלני של ברני במפלגה הדמוקרטית. בקרב יהודים אמריקאים לא-אורתודוקסים, הייתי מעז לומר שאנחנו הרוב המסוכסך.
וזו הסיבה שבאופן לא אופייני עבורי, אני רוצה לסיים בנימה של אופטימיות מהוססת, משלוש סיבות.
ראשית, מתקרבות בחירות בישראל. ובעוד קואליציית בנט/לפיד עדיין מימין ליהודים אמריקאים רבים, היא גם שפויה, מוכשרת ואינה מחויבת לרוצחי עם של ממש כמו בצלאל סמוטריץ', שהזיל את מצעד ישראל האחרון בכך שדרש בה את רגליו המוכתמות בדם. הכישלון המוחלט של ביבי להשיג אפילו הסכם הגון עם איראן, החליש אותו מאוד. ישראלים רגילים שאינם שמאלנים מותשים מהמלחמות האינסופיות שאינן מביאות ביטחון. והרבה ישראלים נורמליים ולא שמאלניים נחרדים ממה שהם רואים בגדה המערבית, שם, בניגוד לעזה, אין אויב טרור בלתי נסבל המחזיק את הישראלים כבני ערובה, אלא שם יש פוגרומים תכופים, נסבלים על ידי המדינה, נגד פלסטינים חפים מפשע, כפי שכתב עליו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט באופן משכנע. סוף סוף יש תקווה לדמוקרטיה הישראלית.
שנית, כפי שהשתקף בסקר ה-JFNA של פברואר 2026 על עמדותיהם של יהודי אמריקה לציונות, האנטיפתיה של הפרוגרסיביים לציונות היא, במידה רבה, אי הבנה – מה שמימי קראבץ כינתה "הפער של 'הציונות'". בסקר זה, רק 37% מהמשיבים זיהו כציונים, אך 88% אמרו כי הם מאמינים שלישראל יש זכות קיום כמדינה דמוקרטית ויהודית – שזו, כשלעצמה, ההגדרה הקלאסית של ציונות. בינתיים, 80% מהיהודים שהזדהו כאנטי-ציונים אמרו שציונות פירושה "לתמוך בכל פעולות שישראל נוקטת", וזו בהחלט לא המשמעות של הציונות, כפי שמעידים הסקרים לגבי הבחירות הקרובות.
הצעתי שחלק גדול מהפער הזה נובע מההבדל בין הציונות בתיאוריה לציונות בפרקטיקה האחרונה. אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, הנקודה היא ש"אנטי-ציונות" אינה חזקה כמעט כמו שאנטי-ציונים, או ציונים מודאגים רבים, אומרים שהיא כן. רוב גדול של האנטי-ציונים והלא-ציונים כביכול הם באמת רק אנטי-ביבי, אנטי-ג'נוסייד (כפי שהם מבינים את המונח), ואנטי-דיכוי של פלסטינים. כמו שאני גם כן.
המשמעות היא שאם תהיה ממשלה חדשה ומדיניות חדשה בישראל, יש תקווה לשינוי, וזו הסיבה השלישית שלי לאופטימיות מוסמכת.
למרבה האירוניה, כדי שזה יקרה, התקוות הטובות ביותר לשיפור מעמדה של ישראל בעולם הן חלק ממחוזות הבחירה והאוכלוסיות ש-AIPAC והימין הישראלי ראו כאויביהם: Standing Together והמפלגה הפוליטית החדשה שלהם מקום לקולנו, הקרן החדשה לישראל, תרוח, J Street, רבנים לזכויות אדם, סמול אמוני, סמול אמוני, מרכז אמוני, נרטיב, המועצה היהודית לענייני ציבור ועוד רבים אחרים.
דרכו של הימין הובילה למבוי סתום. ביבי ובני בריתו האמריקאים הכתימו את ה"מותג" הישראלי עד לנקודה שבה אפילו לקיחת כסף מאיפא"ק היא שוברת עסקה בבחירות רבות של המפלגה הדמוקרטית. הוויכוח האמיתי בקרב החצי הליברלי של המדינה הוא כעת בין ציונים ליברליים (וכמו-ציונים) כמו אלה שרשמתי לעיל, לבין אנטי-ציונים ופוסט-ציונים לא אנטישמים הטוענים שההיפר-לאומיות, העליונות היהודית ופשעי המלחמה של ישראל אינם סטייה מהציונות אלא ביטוי בלתי נמנע שלה; שלא יכולה להיות הגדרה עצמית יהודית בארץ ישראל ללא דיכוי ועקירת פלסטינים; ושהדרך היחידה קדימה היא מדינה לא יהודית לכל אזרחיה. (אני משמיט מהדיון הזה רוצחי עם פלסטינים כמו חמאס ותומכיו מעבר לים).
אני חושב שההשקפה האחרונה היא גם שגויה וגם לא מציאותית, לא כל שכן שיש לפחות חמישה מיליון יהודים ישראלים שלא ייכנעו מדינה יהודית. אני חושב שדו-קיום הוא הדרך היחידה, בין אם זה לובש צורה של שתי מדינות, או קונפדרציה של שתי מדינות, או הסדר פוליטי אחר. אבל אני גם מודה שפעולות ממשלת נתניהו בחמש השנים האחרונות מספקות ראיות רבות לתפיסה האנטי-ציונית. מי יודע, אולי זה מאוחר מדי עבור ישראל דמוקרטית, או אולי המונח הוא סתירה במונחים.
אבל אני כן יודע את זה: השחיתות המוסרית של ישראל הרסה את הבריתות ששמרו עליה במשך עשרות שנים. שום כמות של דיבורים קשוחים של ביבי וסמוטריץ', שום רובים או פצצות לא יאפשרו למדינה פרה קטנה להחזיק מעמד לנצח. ההיגיון הישן הסתיים. אבל יש תקווה לטוב יותר.
האם אתה אחד מ-2% שלנו?
האם ידעת שרק 2% מ קָדִימָה הקוראים תורמים כדי לתמוך בחדר החדשות שלנו ללא מטרות רווח? 2% אלה מאפשרים למיליונים לקרוא את קָדִימָה ללא חומת תשלום או מנוי – הסרת כל מחסומים לסיפור היהודי המלא וההוגן.
אבל בעוד ה קָדִימָה הוא חופשי לקריאה, הוא לא חופשי להפקה. סיפורים גדולים – כמו צלילות עמוקות לתוך נתוני האנטישמיות, סקופים פוליטיים או דיווחים על נסיעות לקמפוסים בקולג' – דורשים חודשים של מחקר ובדיקת עובדות. כל זאת בזמן שאנו מודיעים לך על מה שאתה צריך לדעת בכל יום.
– רייצ'ל פישמן פדרסן, קָדִימָה מוציא לאור ומנכ"ל
תמכו במשימתנו לספר את הסיפור היהודי באופן מלא והוגן.
$120
$180
360 דולר
סכום אחר
