היעדר סיבה ברורה וקוהרנטית למלחמה זו רע ליהודים.
תֵאוּר מוּגזָם? קחו בחשבון שטאקר קרלסון מאשים כעת את חב"ד – כן, חב"ד – בסכסוך. אתמול פרסם ארגון כלבי השמירה The Nexus Project סדרה של פוסטים ב-X המבהירים כיצד לנהל "וויכוח איתן על מלחמת ארה"ב-ישראל עם איראן" מבלי לסטות לאנטישמיות – כי נראה כי צדדים מסוימים הגיעו לקונצנזוס כי, בלשון המעטה, היהודים עשו זאת.
האמריקאים צריכים סיבה טובה לשפוך דם במרחק אלפי קילומטרים, והבעיה היא שבעוד שהנשיא דונלד טראמפ לקח את ארצות הברית למלחמה, לא הוא, מזכיר המדינה מרקו רוביו, ולא אף אחד אחר בממשל שלו הציעו הסבר משכנע למה.
אז מומחים כמו קרלסון ממלאים את החלל ברעל. כפי שכתבתי בקיץ שעבר במהלך ההתקפות הראשונות של ארה"ב-ישראל על איראן, אם המלחמה תתקלקל, האצבעות יפנו לעבר ישראל ותומכיה. ברור, עכשיו, שמשחק האשמה גם הולך לייצר כמות עצומה של אנטישמיות.
הסבר ברירת מחדל
למה לשבות עכשיו? האם זה בגלל תוכנית הנשק הגרעיני האיראנית, זו שטראמפ התפאר בעבר שארה"ב "מחקה" בקיץ שעבר? האם זה בגלל שהמשטר האיראני לקח בני ערובה אמריקאים, הרג אנשי שירות אמריקאים ונתן חסות לטרור בחו"ל?
כל הדברים האלה נכונים, אבל הם נכונים כבר עשרות שנים. אז למה עכשיו?
הסנאטור טום קוטון, שהגן על הבחירה לצאת למלחמה, אמר בפוקס ניוז כי "איראן הייתה איום מיידי על ארצות הברית כבר 47 שנים".
הקטע הזה של המילה "בקרוב" רק הדגיש את הצורך הקרוב מסיבה טובה יותר.
המחסור בו השאיר את ישראל ותומכיה היהודים האמריקאים כשעיר לעזאזל ברירת המחדל. רוביו אמר לכתבים מוקדם יותר השבוע כי ארה"ב תקפה את איראן כי ישראל החליטה לעשות זאת, וארה"ב הייתה חייבת להצטרף כי אז איראן תפגע במטרות אמריקאיות.
מאוחר יותר הוא והנשיא ניסו להבהיר שארה"ב עומדת לתקוף בכל מקרה, וכוונותיה של ישראל רק השפיעו על העיתוי.
מעטים משמאל או ימין, או ברחבי העולם, קונים את זה.
"אין מלחמה לישראל!" מועמד הסנאט לשעבר של הנחתים והמפלגה הירוקים, בריאן מקגינס, צעק במהלך דיון בוועדת הקונגרס ב-4 במרץ, לפני שמשטרת הקפיטול והסנאטור טים שיהי גררו אותו החוצה. (מק'גיניס טען שזרועו נשברה בתהליך.)
"קשה לומר את זה, אבל ארה"ב לא קיבלה את ההחלטה כאן. בנימין נתניהו כן", אמר קרלסון, ימים לפני שהחל להאשים את חב"ד. מוצא החקירות הנוטה לשמאל המנוף כינה את היצירה שלו על מבצע זעם אפי של אמריקה, "מבצע זעם איפאק".
תסמונת סין
הפרשן הישראלי חביב רטיג גור נכנס לבלגן הזה עם הסבר מתחשב ומשכנע: שההתקפה היא חלק ממשחק כוח גדול, שכן ארה"ב עושה ניסיון למנוע מאיראן להיות מאחז מזרח תיכוני של כוח סין.
"אמריקה נמצאת במאבק הזה בגלל סין", כתב גור במאמר ב- ה עיתונות חופשית מוקדם יותר השבוע.
לאחר עשרות שנים של סנקציות כלכליות יעילות בהובלה אמריקאית, הסביר גור, איראן הפכה לתלויה כלכלית בסין באמצעות יצוא נפט, המממן כרבע מתקציבה של טהראן ומקיים את ביטחונה הצבאי והפנימי. סין, שמקבלת 90% מהנפט הגולמי של איראן, השתמשה בו כדי לבנות עתודת נפט שמתגוננת מפני מצור ימי פוטנציאלי של ארה"ב.
יתר על כן, סין חימשה את איראן בטילים מתקדמים נגד ספינות, הקשיחה את תשתית הסייבר שלה, ערכה תרגילים ימיים משותפים ונתנה לה את האמצעים לשלוט בסחר העולמי דרך מיצר הורמוז.
גור לא לבד בטענה שמה שחשוב לארה"ב הוא לא הצרכים המיידיים של ישראל, אלא לוח השחמט של סין-ארה"ב.
סין, כתב זינב ריבואה, חוקר פוליטיקה של סין-מזרח התיכון, "הימר על עשור של מדיניות חוץ על יכולתו של חמינאי לעמוד בלחץ האמריקאי, וההימור לא השתלם".
גור, ריבואה ואחרים הטוענים טיעון זה עשויים להיות שגויים. והנימוקים שלהם עדיין מעלים שאלות של "למה עכשיו?" שקשה לענות עליהן. אבל זה בולט שזה נשמע הרבה יותר קוהרנטי מכל מה שהוצע על ידי הממשלה שלנו.
למה אנחנו נלחמים
נכון לעכשיו, כ-60% מהאמריקאים מתנגדים למלחמה. ככל שזה מתארך, והאבידות והעלויות יגדלו, מספרי הסקרים הללו יחמירו – במיוחד ללא רציונל ברור שיסביר מדוע הסבל נחוץ.
נפגע אחד בכל מלחמת מזרח תיכון מודרנית הוא מעמדם של יהודי אמריקה.
לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, ה-ADL רשם 1,879 תקריות אנטישמיות – זינוק של 11% לעומת השנה הקודמת. זה היה המספר הגבוה ביותר מאז תחילת המעקב, שנבע בעיקר על ידי "אנטישמיות הקשורה פוליטית" בחודשי הפתיחה של המלחמה.
לאחר שפרצה מלחמת המפרץ השנייה, הרבה יותר לא פופולרית ב-2003, התקריות טיפסו שוב – והגיעו ל-1,821 ב-2004, הגבוה ביותר מזה כמעט עשור. לא משנה ש-70-77% מיהודי ארה"ב התנגדו למלחמת עיראק, שיעור גבוה יותר מכל קבוצה דתית גדולה אחרת.
מַדוּעַ? כי הימין והשמאל התכנסו לאותה מטרה: ניאו-שמרנים תומכי ישראל שגררו כביכול את ארה"ב למלחמה למען האינטרסים הציוניים. חוקרים כינו את הקונספירציה "סוס טרויאני" – חוגים עתיקי יומין על כוח יהודי ונאמנות כפולה שנכנסו כביקורת מדיניות חוץ.
והנה אנחנו שוב.
בתכנית הדברים, כעת, יש דאגות גדולות יותר. אנשי שירות אמריקאים, איראנים חפים מפשע ושכניהם הערבים נפגעים, הישראלים שוב נעולים במקלטים, מול מטחי המטורפים.
אבל הקורבנות הללו הופכים את הממשל לדחוף יותר, לא פחות, לנחות על סיבה קוהרנטית למלחמה הזו, ומערכת ברורה של מטרות.
בדיוק כשארה"ב נכנסה למלחמת העולם השנייה, הבמאי פרנק קאפה יצר סדרה של סרטי תעמולה בשם "למה אנחנו נלחמים". עד אז, הכותרת הייתה רטורית. בתחילת 1941, 68% מהאמריקאים תמכו במערכה נגד יפן והיטלר. לאחר המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, התמיכה הייתה כמעט פה אחד.
עכשיו, כיאה לעידן המקוטב שלנו, אנחנו נלחמים על הסיבה שאנחנו נלחמים. וכל כך הרבה רוכב על התשובה.
