בינה מלאכותית, Uber Eats, הסרט הבא של סטיבן ספילברג – ואנטישמיות.
אלה היו בין הנושאים שהתחרו על תשומת הלב במהלך מודעות הסופרבול ביום ראשון. הפרסומת לאנטישמיות הראתה תלמיד תיכון יהודי לבן מתגרה בלשון הרע "יהודי מלוכלך", עד שחבר לכיתה שחור גבוה יותר נכנס להגן עליו.
המקום המתוקשר מומן על ידי הבעלים של ניו אינגלנד פטריוטס, רוברט קראפט, של ברית הריבוע הכחול נגד שנאה, שנודעה בעבר בשם הקרן למאבק באנטישמיות.
עבור קראפט, בן 84, הרגע נועד לדמות ברית. באמצעות הריבוע הכחול, הוא שיתף פעולה עם הלל אינטרנשיונל וקרן המכללות המאוחדות כושי כדי לארח "ארוחות אחדות" המפגישות סטודנטים יהודים ושחורים, והוא אמר לחדשות CBS כי הוא מקווה שגם סטודנטים פלסטינים ישתתפו בו. המודעה, אמר קראפט, הייתה על סולידריות.
זו לא מודעת הסופרבול הראשונה של קראפט. בשנת 2024, הוא שילם עבור מודעה המציגה את כותב הנאומים של מרטין לותר קינג ג'וניור במקום שנשען על נושאים דומים של שיתוף פעולה שחור-יהודי והיסטוריה משותפת של אקטיביזם לזכויות האזרח. והוא החל להציג מודעות על אנטישמיות מספר שנים לפני כן במהלך משחקי הפטריוטס.
אבל במקום לאחד את הצופים, הפרסומת הפכה במהרה לאחד המקומות הכי מפצלים בלילה. המבקרים – כולל יהודים רבים – לעגו לזה כ"מיושן" ו"מנותק" מהאופן שבו האנטישמיות מופיעה בפועל בשנת 2025, במיוחד בקמפוסים בקולג' ובאינטרנט. לחלקם, המודעה נראתה תקועה ביקום מוסרי שבו אנטישמיות היא בעיה בינאישית שנפתרת על ידי התערבות מתוזמנת היטב, ולא מערכתית הניזונה על ידי אידיאולוגיה, מוסדות, ויותר ויותר אינדוקטרינציה מקוונת.
באינטרנט, התגובה הייתה מהירה. מגיבים יהודים רבים טענו כי הסכום המוערך של 15 מיליון דולר שהוציא קראפט על הקמפיין, שאמור לעלות לאוויר גם במהלך אולימפיאדת החורף, היה עדיף לבזבז במקום אחר.
תגובה חריפה התעוררה נגד מותג ההסברה שקראפט נקטה, כאשר כמה מנהיגים יהודים מגדירים את המאמצים להילחם באנטישמיות כלא יעילים ומוטעים.
"מה שאנו מכנים המאבק באנטישמיות, שצורך מדי שנה עשרות מיליוני דולרים בפילנתרופיה יהודית והפך לעיקרון מארגן בארגונים יהודיים, הוא מאמץ מתכוון, אבל בעיקר מבוזבז", המרכז-ימין. ניו יורק טיימס כתב הטור ברט סטפנס אמר בנאום "מדינת יהדות העולם" בשבוע שעבר בניו יורק. במקום זאת, הוא קרא להשקעה נרחבת בבתי ספר יהודיים, מוסדות תרבות, פילנתרופיה, תקשורת, הוצאה לאור והנהגה דתית.
אחרים פשוט מצאו את גוון המודעה חירש ואולי אפילו מזיק.
במכתב גלוי שנשלח לקראפט, ניסח זאת שבת קסטנבאום, בוגר הרווארד שתבע את האוניברסיטה על אנטישמיות לכאורה. "אתה בחור חכם," הוא כתב, "אבל האנשים ששכרת הם מטומטמים או מנצלים את הכסף שאתה משלם להם."
אמילי טמקין, בעלת טור תורמת ב- קָדִימָהפורסם ברשתות החברתיות: "אני יודע בליבי שאיפשהו במדינה הזו שלנו ילד יהודי מקבל בריונות עם פוסט-איט היום בגלל הפרסומת הזו".
"מודעת הסופרבול הזו הייתה בבירור כוונה טובה, אבל היא פספסה את המטרה", פרסמה מרגוט טואיטו, יוצרת תוכן תל אביבית. "אם ארגונים עתיקים רוצים להבין איך נראית אנטישמיות עבור צעירים יהודים היום, הם צריכים להיות מקוונים ולהתחבר לתרבות האינטרנט. בלי זה, קמפיינים כאלה לעולם לא ינחתו, וסצנת המסדרון ההיא במיוחד הרגישה תקועה בסרט משנות ה-90, וזה פשוט לא איך שה-Gen Z זז או חווה את הדברים האלה".
הצוות שמאחורי המודעה נרתע, והתעקש שהביקורת לא מבינה את כוונתה – ואת הנתונים שלה. במכתב ל קָדִימָהאדם כץ, נשיא ברית הריבוע הכחול נגד שנאה, אמר שהשימוש המקוון בלשון הרע "יהודי מלוכלך" גדל ב-174% בשלוש השנים האחרונות, בטענה שהמודעה משקפת מגמות אמיתיות המשפיעות על יהודים צעירים במיוחד. "אנחנו בודקים את כל המודעות שלנו", כתב כץ, והוסיף כי התוצאות המוקדמות היו "מבטיחות". הוא אמר שההחלטה לפרסם את המודעה בבית ספר תיכון הייתה מכוונת: "זה המקום שבו ראינו את המגמות המדאיגות ביותר בנתוני אנטישמיות".
הליגה נגד השמצה, שמחקרה העצמאי מצא שהמודעה עוררה הדים בקרב הקהל, הידהדה את ההגנה הזו. מנכ"ל ADL, ג'ונתן גרינבלט, כינה את המקום "עוצמתי" ושיבח אותו כ"תיאור פשוט אך מרגש של חוסן מול אפליה".
בתגובה לביקורת, כמה קבוצות פרסמו גרסאות משלהן למודעה.
ביום ראשון פרסם צבא ההגנה לישראל סרטון משלו באורך 11 שניות ברשתות החברתיות. "זו הפרסומת שלנו לסופרבול", נכתב בצה"ל, על פני צילומי חיילים נושאים מקלעים לפסקול של באד באני, שהופיע במהלך המחצית. אילון לוי, ששימש כדובר ממשלת ישראל בחודשים הראשונים של מלחמת עזה, שיתף את הקליפ והוסיף תגובה נוקבת: "הרבה יותר מעורר השראה עבור ילד יהודי אמריקאי שקוראים לו 'יהודי מלוכלך' מאשר לקוות שילד שחור גבוה וקריר יותר יציל אותו".
דניאל לובצקי, פילנתרופ יהודי ומייסד חטיפים מסוג Kind, הוציא גרסה משלו לפרסומת של קראפט, ודמיין מחדש את הנער היהודי הפגוע לא כקורבן הזקוק להצלה, אלא כרופא לעתיד: בעל הישגים ובטוח בעצמו. הסרטון הפך ויראלי כמעט מיד, זכה לשבחים מצד הצופים שמצאו אותו מעצים יותר, ובוז מאחרים שהרגישו שהוא פשוט החליף טרופה אחת באחרת.
יחד, הפרסומות המתחרות – והוויכוחים סביבן – חשפו פער עמוק יותר: לא רק על טקטיקה, אלא על איזה סוג של סיפור יהודים אמריקאים רוצים לספר על עצמם ברגע שבו האנטישמיות מרגישה שנראית לאחרונה וגם לא נפתרה עד כאב.
JTA תרם לדוח זה.
