שפע של סרטים מאז הפכו את הבחירות לתיכון לקלישאה, אבל "בחירות" מ-1999 הוא דוגמה אייקונית שכדאי לחזור עליה. זו סאטירה פוליטית חדה כתער המתחזה לקומדיה של תיכון; זה "הת'רס" פוגש את "ז'קטים צהובים", ריס ווית'רספון במיטבה ב-Witherspoon שנתיים לפני ש"Legally Blonde" לימדה אותנו איך להתכופף ולהיצמד. ועם יום הבחירות עכשיו במראה האחורית, זה אמור להיות סרט החובה הבא שלך בנטפליקס.
"בחירות", שנחת בנטפליקס ב-5 בנובמבר, מגיע מבמאי "The Holdovers" אלכסנדר פיין – עובדה שזה עתה למדתי אבל זה ממש לא היה צריך להפתיע אותי, בהתחשב בשתיהן מוצפות בקסם ובדמויות בלתי נשכחות שאוי כל כך כיף לשנוא. למרות שפע האהבה של המבקרים (רק תסתכל על הציון של 92% Rotten Tomatoes), "Election" היה פסל בקופות, בצל של רגעי השיא מהכיתה של 99' כמו "The Matrix", "Fight Club" ו-"American Beauty".
אפילו עם רקע התיכון של "בחירות" ותפנית איקונית מווית'רספון כסיוט הגרוע ביותר של כל מורה, זה לא בדיוק מה שעולה בראש כשאתה חושב על סרטי נוער משנות ה-90. זה חבל, כי זו אחת הקומדיות האלה שאני חוזר אליה כל כמה שנים כשאני צריך צקצק טוב. טרייסי פליק יכולה לתת לרגינה ג'ורג' או הת'ר צ'נדלר לרוץ על כספם באולימפיאדת הבנות הרעה.
במה מדובר ב'בחירות'?
צפה ב-On
ריס ווית'רספון אמנם זכתה באוסקר על "ללכת על הקו", אבל אם תשאלו אותי, "בחירות" היא באמת פסגת הקריירה שלה. היא איקונית בתור המועמדת לנשיא הסטודנטים ההישגיים טרייסי פליק, בתם הפרועה של לסלי קנופ וצ'ר של "פארקים אנד ריק" מ"קלולס". סיסמת הקמפיין שלה? "בחר פליק."
היא הרדיד האוה-כל-כך מעצבן למורה האזרחות המצומצם שלה, ג'ים מקאליסטר, תפנית של מת'יו ברודריק שלא יכולה להיות רחוקה מדמותו חסרת הדאגות "היום החופשי של פריס בולר". מסוג האנשים שקוראים לחברו ועמיתו דייב (מארק הארליק) "בחור טוב" לאחר שפוטר בגלל שפיתה את טרייסי.
עם שבב בגודל טרייסי על הכתף, ג'ים לא עוצר בשום דבר כדי למנוע מניצחון בבחירות, והשיעורים שלו בכיתה על מוסר מול אתיקה נכנסים לתמונה בדרכים מצחיקות ומוזרות יותר ויותר. הוא משכנע ג'וק בעל כוונות טובות עם תא מוח בשם פול (כריס קליין) להתמודד מול טרייסי, והמירוץ רק נעשה מבולגן יותר כאשר אחותו של פול תמי (ג'סיקה קמפבל) זורקת את הכובע שלה בזירה כדי לחזור לעבר האקסית שלה. למרבה הזוועה של צוות בית הספר, ציבור התלמידים מחבק באופן גורף את "למי אכפת?" מצע ומריעים להבטחתה לפרק את ממשלת הסטודנטים אחת ולתמיד.
כל אותו זמן, הדמויות המרכזיות נלחמות על המושכות לספר את הסיפור. כל אחד מהם קופץ לכיסא המספר בשלב זה או אחר, לעתים קרובות עוצר על הפריים ההקפאה הכי לא מחמיא כדי לחטוף את הנרטיב ולהצדיק את התנהגותם המטורפת.
שידור 'בחירות' בנטפליקס עכשיו
הפרשנות הרצה, המודעת לעצמה ללא רחמים, היא שהופכת את "בחירות" לבלתי נשכחת כל כך. ההתלהמות של ווית'רספון על כך שמשהו לגמרי לא הפריע לה בכלל מצחיקות אותה בפעם הראשונה בדיוק כמו בפעם ה-100, והמשלוח הצנוע של ברודריק מפוצץ אותך מספיק כדי לשכוח
אני רחוק מלהיות היחיד עם נקודה רכה לקומדיה הקאלטית הקלאסית המקסימה של פיין. טוד מקארתי של וראייטי כינה זאת "סאטירה אפלה ומצחיקה בצורה ערמומית על הדרכים שבהן אנשים רציונליים יכולים לאפשר לאג'נדות אישיות צרות להוביל אותם שולל עד לנקודה של הרס עצמי". כשכתב עבור ה-Chicago Reader ברטרוספקטיבה, JR ג'ונס כינה את זה "קלאסיקה מיידית" ש"נראית חריפה עוד יותר עכשיו כשאנחנו מאבדים שליטה על מנגנון הבחירות שלנו".
גם עכשיו, 26 שנים מאוחר יותר, "בחירות" מרגישה חדה ורעננה כתמיד בסאטירה שלה על הדקירה הקטנונית והתמרון שמגדירים פוליטיקה בכל רמה. צפייה חוזרת בה היום, צופה כיצד הקמפיין המחושב של טרייסי, חוסר הפופולריות העמוק והשאפתנות הבלתי נמנעת הופכים אותה למטרה לגברים קטנים מרגיש כמו דז'ה וו לבחירות 2016. נושאים כבדים יותר על התנהגות דורסנית ומערכות פוליטיות פגומות מציצים מתחת להומור הקוסטי ולאווירת סרטי הנעורים המודעים לעצמם, ועם הופעות מקסימות לחלוטין מסביב, קל להבין מדוע הקומדיה השחורה של פיין היא תענוג שכזה שכדאי לחזור אליו.
זֶרֶם "בחירות" בנטפליקס עַכשָׁיו
