פרשת עקב, מפליגה בשבחיה של ארץ ישראל, לא רק במישור הרוחני, כי אם גם במישור הפיזי והגיאוגרפי, וכך כותבת התורה: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ…".
בפרשה הבאה, פרשת ראה, ממשיכה התורה לתאר את היעד המועדף והנבחר ע"י הקב"ה. 16 פעמים בפרשה מוזכר הביטוי "המקום אשר יבחר השם".
לא בכדי, אמרו חז"ל במסכת כתובות דף ק"י: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה… לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים".
דווקא בשל השפע של הארץ הטובה, דורשת מאיתנו התורה להכיר בטובה ולברך את המטיב, קרי הקב"ה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". החשש המובן של התורה הוא משביעה שתביא לידי שכחה ובעיטה: " הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו …פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ …".
במשך אלפיים שנות גלות כמהו יהודים לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה. לאור זאת, התופעה של אלפים רבים של ישראלים, המחכים להזדמנות לברוח מארץ הקודש ולטוס לחופשה בחו"ל, הינה תופעה מדאיגה, לא בשל הבעיות ההלכתיות כי אם בגין הכשל החינוכי לראות בטיול בנופיה של ארץ ישראל את משאת נפשנו.
עם זאת, לא נכחד ונאמר שיש מקום גם לטיולים בחוץ לארץ, כל עוד הדבר אינו הופך לאובססיה ולמאיסה בארץ חמדה. חז"ל התירו לעזוב את ארץ ישראל למטרות מסויימות בלבד: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב…" (רמב"ם מלכים ה', ט'). לכאורה, יציאה לחו"ל המותרת ע"פ ההלכה הינה רק לצרכי תורה, פרנסה או נישואין. האם גם טיולים יכולים להכנס בקטגוריה זו?
הגמרא במסכת מועד קטן (י"ד ע"א) מתייחסת בעקיפין לנושא הטיולים אגב סוגיית המותרים לגלח במועד. לדברי הכל, היוצא למדינת הים כדי לשוט, אסור לגלח בחול המועד גם אם חזר בערב חג ולא הספיק לגלח, כיוון שיצא שלא ברשות. בסיבת האיסור נחלקו הראשונים. לשיטת רש"י, הסיבה שלא התירו לו להתגלח כיוון שיצא לצורך רשות ולא במסגרת של מצווה :" הואיל ולא יצא …אלא ברצון עצמו – לאו אנוס הוא…אם יצא שלא לצורך, ולא יצא אלא כדי לשוט בעולם ולראותו, וחזר במועד". משמע מדברי רש"י שאין איסור לטייל בעולם כדי לראותו אלא שאין בכך מצוה. שיטת הראב"ד לעומת זאת, היא שהסיבה שלא התירו לו להתגלח היא שעבר על איסור יציאה מהארץ, שלא הותרה לצורך טיול ועל כן קנסוהו.
השו"ע (או"ח תקל"ד א') פסק כראב"ד שביציאה לטיול לחו"ל יש עבירה ולכן לא התירו לו להתגלח, מה שאין כן אם יצא לטיול בא"י, אע"פ שיצא לדבר הרשות התירו לו. עם זאת, המשנה ברורה (שם שער הציון י"ב) הביא את הגר"א שחולק על השו"ע ושכן נראה מדעת רוב הראשונים שאין כאן עניין של איסור אלא טיול של רשות שלא התירו לו לגלח בשל זה, ומכל מקום ע"פ זה אין כאן הוכחה לדין איסור יציאה לצורך טיול.
בנוסף, ישנם פוסקים הסוברים שביציאה על מנת לחזור אין איסור כלל, אלא ביציאה על מנת להשתקע. השלטי גיבורים (שבועות ג', דף ז:) כותב: " דהיציאה על מנת לשוב אינה עבירה…". כך סובר גם המהרי"ט בחידושיו על הגמרא (קידושין וכתובות), שאין איסור לצאת לחו"ל אם אינו יוצא להשתקע, ובמקרה זה "…אפילו לדברי הרשות ולסחורה מותר".
בפוסקי דורנו יש רבים המתירים יציאה לטיול. הרב ואזנר מתיר יציאה לפרק זמן מוגדר לטיול על מנת לחזות בפלאי הטבע, וזו לשונו: "מדברי הרמב"ם פ"ה ממלכים ה"ט יראה ברור דעיקר האיסור הוא דווקא בדירת חו"ל… אבל לצאת ולחזור, והוא שוכן בקביעות בא"י, התירו במקום צורך אפילו סחורה, ומשמעותו – אפילו אינו חסר לו לפרנסתו; והיינו משום דשורש האיסור רק בדירת קבע…ובטיול על פי הסברה לא נקרא צורך; ומכל מקום, אם הולכים לזמן מועט מאוד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא, יש מקום לצדד להקל; כמובן, צריך להפוך הכל לדרך מצווה" (שו"ת שבט הלוי ח"ה קע"ג).
בתחומין מופיעים מספר מאמרים חשובים בהם התירו הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב דייכובסקי והרב רוזן יציאה לטיול בחו"ל בתנאים מסויימים.
דומני שעל מנת להכריע בסוגיה, יוכלו דבריו של הגר"ש ישראלי זצ"ל (שמעתין 10 תשכ"ו) להאיר לנו נתיבה. הרב ישראלי כותב בדין יציאה לחו"ל לצורך לימודי: "וטעמא דמילתא נראה, שיציאה לטיול הרי זה משום גילוי דעת של החשבת חוץ לארץ, שכן לשם תענוג ממראות חוץ לארץ ומהנאה מהדברים המצויים שם – ואינם בא"י – הוא יוצא. ויש בזה משום העדפת חוץ לארץ על ארץ ישראל, וזלזול במתנת אלקים שהיא ארץ הבחירה אשר אויר נשמות אויר ארצה".
כפי שפתחנו בהקדמה, עיקר הסוגיה בעניינו אינה הלכתית כי אם חינוכית. ניתן למצוא קולות והיתרים ליציאה לחו"ל. אם מטרת היציאה היא "בריחה מהארץ", הרי שהדבר פסול ויש בו קורטוב מחטא המרגלים של מאיסה בארץ חמדה והוצאת דיבת הארץ רעה. ברם אם מטרת הטיול היא נופש ומנוחה, ובפרט מאחר ובעידן של הסלולרי והאינטרנט, קשה להתנתק ממסגרת העבודה אלא אם כן יוצאים לחו"ל, הרי שיש לדבר לגיטימציה. כנ"ל יש מקום לצאת ולחזות בפלאי הטבע והבריאה ולברך את רבונו של עולם "שככה לו בעולמו", ובתנאי שאין בדבר חוסר הכרת הטוב על מתנת ארץ ישראל.
חשוב לציין שגם במקרים בהם מותרת היציאה לטיול, יש חובה לרכוש כרטיס הלוך ושוב, שללא זה, הרי שיש כאן יציאה ללא יעד חזרה מוגדר.
למותר לציין, יציאה לחו"ל לצורך ביקור משפחה או חברים, הינה בגדר מצווה וכן כתב המגן אברהם (תקל"ד סק"ז) : " אבל יצא להרויח, או לראות פני חבירו, שרי, דמקרי מצוה."
ראוי לסכם את דברינו בהמשך דברי הרמב"ם בהלכות מלכים (ט'-י"א) : "ואע"פ שמותר לצאת, אינה מידת חסידות, שהרי מחלון וכליון, שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום.
גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל, ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה. וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו.
אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין…"
בברכת התורה והארץ,
רונן נויבירט
