Search

תזריע מצורע: על ברית המילה ונצח ישראל

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו"

פרשת תזריע פותחת בתורת היולדת ובציווי על ברית המילה. ברית המילה הינה אחת המצוות הפחות רציונליות ביהדות. זוהי מצווה קשה מאוד לקיום ואף על פי כן רוב מוחלט של העם היהודי מקפיד עליה עד עצם היום הזה, כנגד כל הסיכויים. חז"ל הגדירו מצווה זו כבסיס לקיומו של העולם וכך דרשו (ילקוט שמעוני בראשית י"ז, פ"א)

" גדולה מילה שאילולי היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי".

 

מהו סודה של מצווה זו? מדוע היא כה יסודית בתפיסת חז"ל?

ע"פ מדרשי חז"ל, אדם הראשון נברא מהול: "אדם הראשון נברא מהול שנאמר: ויברא אלהים את האדם בצלמו" (ילקוט שמעוני בראשית – א , טז). הערלה הינה תוספת פתולוגית שנוספה לאדם בעקבות החטא הקדמוני, וכפי שדרשו חז"ל: "אמר רבי יצחק: אדם הראשון משוך בערלתו היה. כתיב הכא כאדם עברו ברית וכתיב התם את בריתי" (ילקוט שמעוני הושע ו , תקכג)

החטא הראשון בהסטוריה, חטאו של אדם הראשון, הכניס את מושג הערלה לעולם כמום קבוע במין האנושי. מום הערלה, נלווה הוא לתוצאה נוספת של החטא, כניסת מושג המוות לעולם.

אם נעיין בסיפור גן העדן, נגלה בפשטות שאדם הראשון אמור היה לחיות חיי נצח. רק החטא, זיהם את גופו והכניס את המות לעולם – "ביום אכלך ממנו – מות תמות". לפני החטא, עץ החיים המספק חיי נצח היה מותר באכילה. איסור ההרחקה מעץ החיים נכנס לעולם בעקבות החטא – "וַיֹּאמֶר ה' אלקים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". בעקבות החטא, נכנס המוות לעולם, היוצר מחיצה בין הגוף לנשמה, מחיצה אשר אינו מאפשרת לנו לחזות בקב"ה כך בעולם.

 

זוהי אם כן משמעותה של הערלה. הגדרתה המילולית של "ערלה" הינה אטימה. "ערל לב" הוא אדם שליבו סגור. "ערל אזניים" הינו אדם אשר אוזניו אטומות. גם הערלה הראשונה בעולם הינה אטימה בין הגוף לנשמה, אשר תוצאתה הסופית – מוות. היטיב לסכם את הרעיון הנ"ל ר' צדוק מלובלין (פרי צדיק, נח ו'):

"…קלקול הנחש שהיה בפגם זה שהטיל זוהמא בחוה (כמו שאמרו שבת קמו.) ומזה נדבקה הזוהמא גם באדם הראשון ועל ידי כן נעשה משוך בערלתו (כמו שאמרו סנהדרין לח ע"ב), והיינו שבודאי נברא מהול. ועל ידי הקלקול נעשה משוך בערלתו וכיון שהיה ביום ו' בתוך ימי בראשית הוא כמו שנברא כך. ועל כן כל תולדותיו נולדים ערלים. ועל ידי הזוהמא שהטיל הנחש ונדבקה באדם הראשון גרם הקלקול והפגם…ומי שמתקן כל שרש הקלקול של פגם הנחש צריך להיות חי לעולם"

אם הערלה הינה זו שהכניסה את המוות לעולם, מטרתה של ברית המילה היא להשיב את מושג הנצח. "ברית" כלשונה, יוצרת חיבור בין אויבים. בעקבות הנפילה בגן העדן נעשו הגוף והנשמה כאויבים זה לזה. בתפיסה השטחית אשר היא תוצר הנפילה, מיניותו של האדם הינה שיא של ריחוק מכל דבר של קדושה. רוחניות לעומת זאת, נתפסת באופן שטחי כדבר המופשט מכל אלמנט גשמי והנאתי. לא כן תפיסתה השורשית של היהדות. אנו לא נכנעים למיניות הזולה והוולגארית כי אם מאמינים ביכולת האדם למצוא בה עידון וקדושה. המקום הגשמי והתאוותני ביותר עשוי להפוך מקום לברית של קדושה, לברית המילה.

לכן ברית המילה נעשית ביום השמיני. ע"פ המהר"ל מפראג, מספר השמונה מייצג את העולם שמעל לטבע. כידוע, לכל עצם כאן בעולם ישנם ששה צדדים חיצונים. הצד הקדמי והאחורי, הצד הימני והשמאלי, והצד העליון והתחתון. המדרגה השביעית, מדרגת השבת והשמיטה, הינה מדרגת התוכן, מדרגת הנפח. זוהי מדרגת הרוחניות הקיימת כאן בעולם. מדרגת השמונה, זוהי המדרגה שמעל הטבע. זוהי המדרגה הבאה מעולמות עליונים ומשאירה כאן חותמת בטבע. זוהי מדרגת קודש הקודשים, מדרגה של נצח. ברית המילה, מדרגת השמונה, מאפשרת לעם ישראל להגיע לרוחניות עליונה לא רק ע"י התנתקות ובריחה מן העולם, כ"א גם ובעיקר, ע"י הורדת שפע אלוקי ממדרגת השמונה והמשכתו כאן לעולמינו.

אין זה מקרה איפוא, שעם ישראל לכל גווניו סוגיו ומפלגותיו מקפיד על ברית המילה עד עצם היום הזה. ברית המילה הינה היסוד של עם הנצח – "עם ישראל חי". עם ישראל חי כאן לעולם בשל משימתו החשובה למען האנושות – תיקון העולם, החדרת הקדושה לעולם המעשה, החזרת יסוד הנצח לעולם ומציאת אלוקים כאן בעולם הגשמי בבחינת:

"מבשרי אחזה אלו-ה"

 

דילוג לתוכן