"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:"
תהליך הלידה, הוא תשקיף של מהלך ההסטוריה העולמית, ולא בכדי הקבילו חכמים את חבלי הלידה לחבלי משיח. בעקבות החטא, נפלנו לעולם בו כל דבר טוב מגיע מתוך דבר רע. האור בוקע מהחושך, הטוב נובע מהרע, הגאולה היא תוצאה של גלות וגם התקומה היא תוצאה של השואה. מבט אחר על טומאה וטהרה.
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:"
ענייני הטומאה והטהרה נמצאים במוקד פרשות השבוע. התורה מתארת בפרוטרוט את תהליך הטומאה ואת דרכי הטהרה. ברם, הנושא בו פותחת הפרשה, טומאת היולדת, נראה במבט ראשון כעניין חריג בכל סוגיות אלו. ניתן אולי להבין מדוע יש טומאה כאשר נוצרות בעיות כגון אלו של הזב והמצורע, הנבלות והשקצים, טומאת המוות וכדומה. עם זאת, טומאת הלידה לכאורה לא שייכת לכל הנ"ל. במה חטאה היולדת? מדוע יש טומאה בדבר הטהור ביותר של הבאת חיים לעולם?
על מנת להבין זאת, שומה עלינו להגדיר מהם טומאה וטהרה. הגדרתה של טומאה אינה הגדרה מיסטית-רוחנית, כי אם הגדרת סטטוס. כל דבר אשר מתרחק מייעודו – נטמא. טהרה מייצגת פעולה של החזרת הדבר לייעודו ומטרתו בעולם. בעל חיים מת מטמא מכיוון שייעודו הוא לחיות. יוצא הדופן היחיד הוא מקרה בו בעל חיים כשר נשחט ואז משמש הוא לאכילה גם לאחר מותו ועל כן אין הוא נטמא במצב זה. המוות הוא "אבי אבות הטומאה". המוות הוא ריחוק מוחלט מייעודו המקורי של האדם. האדם אמור היה לחיות חיי נצח אך איבד אותם בחטאו, חטא עץ הדעת – "כי ביום אכלך ממנו – מות תמות". המוות מייצג את שיא הריחוק מייעודנו ולכן מוגדר בתור אבי אבות הטומאה.
ייתכן וזהו גם שורשה של טומאת היולדת. הסבר מרתק לכך נמצא בדברי רבנו בחיי. "ויתכן לפרש שאין הקרבן הזה מצד חטא של עצמה רק מצד אמה שהיא היתה אם כל חי…". גם כאן, כמו בטומאת המוות מדובר על ריחוק מסויים מייעודנו המקורי. תהליך הלידה במקורו אמור היה להיות תהליך מיידי וחלק ללא דם וללא כאבים, וכפי שמתארים זאת חז"ל במדרש המתאר את יומו הראשון של האדם: "עלו למטה שנים וירדו ארבעה" (סנהדרין לח:). לפני החטא היה תהליך לידה מיידי, וכפי שצפוי גם להתקיים במציאות העתידית – " עתידה אשה שתלד בכל יום" (שבת ל:). ברם, בעקבות החטא נתקללה חוה בעונש של "בעצב תלדי בנים". המצב בו לידה באה מתוך חבלים וצירים, מתוך כאב ודם הוא הוא הטומאה בעצמה. אין כאן משהו רע חלילה שביצעה היולדת, כי אם ציון של סטטוס של ריחוק מייעודנו, ייעוד של לידה ללא כאבים.
תהליך הלידה, הוא תשקיף של מהלך ההסטוריה העולמית, ולא בכדי הקבילו חכמים את חבלי הלידה לחבלי משיח. בעקבות החטא, נפלנו לעולם בו כל דבר טוב מגיע מתוך דבר רע. האור בוקע מהחושך, הטוב נובע מהרע, הגאולה היא תוצאה של גלות וגם התקומה היא תוצאה של השואה. עובדה זו אנו מציינים גם בליל הסדר. מבנה ההגדה הוא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". אנו פותחים בתיאור הצרות הרוחניות ("מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו") והגשמיות ("עבדים היינו"). מתוך הקשיים אנו מגיעים לגאולה ומבינים שיש כאן מהלך אחד ארוך ומסובך. שיא ההבנה של מצב זה בו לידה כרוכה בדם וגאולה כרוכה בגלות, מגולם ב"כורך". אנו שואבים מכוחו של הלל הזקן את הכח להבין שהמרור והמצה הם מהלך אחד שלם המוביל בסופו של דבר לגילוי הקב"ה בעולם.
ברם, אין אנו מסתפקים בכך. אנו זוכרים שיש טומאה בכך שהגאולה נבעה משואה איומה ולכן אנו מסיימים את ליל הסדר בתקוה גדולה – "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה". אנו מחכים ליום שאורו יבקע לא מתוך החושך – "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו". מייחלים אנו ליום בו לידה תהיה בלי דם, וגאולה תבוא ללא מלחמות, יום אשר בו "בלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים". אולי לכן חותמים אנו את ליל הסדר בשירת "חד גדיא", בשאיפה הגדולה לכך שיבוא הקב"ה וישחט למלאך המוות….
"ובלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים"
