יש לי שני פחדים לאחר הפיגוע של יום ראשון בו שמונה אנשים בבולדר, קולורדו, נשרפו באכזריות על ידי אדם המפעיל בקבוקי מולוטוב בעצרת לשחרור בני ערובה ישראלים שעדיין בעזה.
הראשון: שהאנשים נפצעו, כולל ניצול שואה אחד, לא ישרדו זאת. שחייהם יסתיימו באלימות בלתי נסבלת זו, שנשרפו בחיים תוך כדי עצרת לשחרורם של אנשים שנשמרו בשבי.
והשני: שהמופע האחרון של אלימות קיצונית כלפי יהודים יביא אותנו לעומק מחזור חדש בו נדחים ומנוצלים את החששות של האנטישמיות.
המחזור עובד כך: מבוצע מעשה כלשהו של אנטישמיות או אלימות כלפי יהודים. לאחר מכן מפלגות מסוימות משתמשות בה כהועמדות יומרה-אולי מתוך פחד אמיתי, או אולי להמשיך ביעדי מדיניות ציני קיימים-כדי להצדיק את עמדות המדיניות המועדפות על עצמן.
מימין הם מבקשים פגיעה בדיבור חופשי, אסיפה חופשית, ביקורת על ישראל, מהגרים או אוניברסיטאות. התמוטטות זו, רחוקה מלהעניק השראה לאנשים להתייחס ברצינות רבה יותר לאנטישמיות, משפילה עוד יותר את משמעות המילה, תוך התנגדות לאנטישמיות בביקורת על ישראל. ובתורו, חלקם משמאל מברכים אז את ההתקפות האלימות על יהודים בארצות הברית באומרו שהם מבצעים למלחמת ישראל בעזה.
כבר, ביום ראשון, ראיתי אנשים ברשת טוענים כי אלה שנפצעו במתקפת הבולדר איכשהו ראויה לזה בגלל המלחמה של ישראל. אחרים הרסו את קאט אבוגאזה, מועמדת אמריקאית פלסטינית לקונגרס באילינוי, על כך שהעזו לגנות את הפיגוע.
ראינו כבר את המחזה הזה פעמים רבות מדי מאז 7 באוקטובר. רק יום לפני מתקפת הבולדר, מושל אילינוי, ג'יי.בי פריצקר, שהיה יהודי, לא הזכיר את ישראל או ציונות כאשר פרסם במדיה החברתית על כך שלא שותק לנוכח האנטיזמיות הגוברת. הוא נפגש עם סדרת תשובות על כך שהפגנת עוולות ישראליות אינן אנטישמיות.
יהודים אמריקאים מצאו את עצמם באמצע תסיסה נדיפה להפליא.
ההגדרה מעוררת במחלוקת, וגם הנתונים הם, אך האנטישמיות נשארת גבוהה לאחר שדפקה בחודשים הראשונים של מלחמת ישראל-חמאס. במקום לנקוט בגישה הוליסטית כדי להילחם בה, ממשלו של הנשיא דונלד טראמפ הוא נשק טענות על אנטישמיות כדי לאפשר את סדר היום האנטי-דמוקרטי שלו-ובאופן יעיל הופך יהודים לשעיר לעזאזל לזעם על עלויות המאמצים הללו.
נראה כי פיצוחים אלה אינם מובילים אנשים להתייחס ברצינות רבה יותר לאנטישמיות. למעשה, לפי דו"ח ברוקינגס מוקדם יותר השנה, אנשים במקום זאת רואים יותר ויותר את התווית של "אנטישמיות" כמונח המשמש לדילגיטימציה של מתנגדים פוליטיים ומבקרי ישראל – לא אחד המתייחס לאיום אמיתי והווה על יהודים. סקר מהחודש שעבר מציע שרוב היהודים האמריקאים חושבים שגורש אנשים לנאום פרו-פלסטיני מגדיל את האנטישמיות. אני מסכים איתם.
נוסף על כך, עדויות מראות כי עמדות אנטישמיות גדלות בעוינות ישראלית כלפי פלסטינים, ומלחמת ישראל נמשכת; בכל יום אנו קוראים כותרות כמו "ילדה צעירה בורחת מבריפת בית הספר בעזה לאחר התקפה ישראלית."
והסיכון להתקפות קופיקאט – מעשי אלימות נוספים, בהשראת אלה שכבר התרחשו – מרגיש גבוה באופן מדאיג. רק בחודשיים האחרונים, ראינו את השלטון של פנסילבניה, ג'וש שפירו, בשל פנסילבניה, ג'וש שפירו בלילה הראשון של הפסח; ירי שהרג שני עובדי שגרירות ישראל מחוץ לאירוע לאנשי מקצוע יהודים צעירים במוזיאון היהודי בבירה; ועכשיו מתקפת האש של האש בבולדר.
בין כל הכוחות הללו – ששילבו כדי לגרום לחיים היהודיים בארה"ב להרגיש רעועים יותר ויותר – האם יש דרך לצאת מהמחזור הזה?
אם יש, זו לא הדרך שרודפת כעת על ידי פקידי הציבור שלנו. ממשל טראמפ לא עשה עבודה ראויה להערכה בתגובה לאיומים חדשים אלה.
לאחר מתקפת הבולדר, טראמפ פרסם ב- Truth Social, פלטפורמת המדיה החברתית שלו, כי זו הייתה אשמתה של מדיניות הגבול הפתוחה של הנשיא לשעבר ג'ו ביידן; החשוד נכנס למדינה תחת ביידן, אך הגזימה את ויזה שלו תחת טראמפ. לשים את הפרטים בצד: האם זה יעשה הכל כדי לבטל את האנשים בתפיסה ש"אנטישמיות "היא מילה שנזרקת לעבר מתנגדים פוליטיים?
בכתובת וידיאו לאחר ירי במוזיאון היהודי בסוף מאי, מזכיר המדינה מרקו רוביו התמודד עם ישראל ואת "העם היהודי" – מהלך שיכול לעודד, במקום להרתיע, את האנטישמיות. הוא גם אמר כי המילים "פלסטין חופשית" היו עצמן אנטישמיות מטבעם, עוד הסלמה וקונפלציה.
שתי ההודעות הצביעו על כך שהממשל מתכוון להמשיך להתייחס לאלימות כלפי יהודים כתירוץ לדחוף מדיניות שנאת זרים וללכת אחרי דיבור פוליטי לגיטימי. למרות שאני מאחל שמנהיגינו ישאלו את עצמם אם הגישה שלהם באמת תבקש אנשים להתייחס ברצינות רבה יותר לאנטישמיות, אני חושד שהם לא יעשו זאת.
אני לא יודע איך לשבור את המחזור הזה. אבל אני חושד בתוקף כי כצעד ראשון, יהודים אמריקאים – ואמריקאים באופן כללי יותר – צריכים להתעקש על זכותנו להשתתף בחיים האזרחיים.
פירוש הדבר יכול לרוץ להעלות את המודעות למצוקתם של בני הערובה הרבים שעדיין בעזה. פירוש הדבר יכול להשתתף באירוע לאנשי מקצוע יהודים, או להופיע במחאה פרו-פלסטית, או כתיבת OP-ed. זה אמור להיות שלכולנו יש את הזכות לצאת לחברה ולעשות זאת בבטחה, ולחזור ליקירינו בסוף היום, לא משנה מה אנו מאמינים.
דחיפה חזרה למי שיאיים על זכות זו חייבת להיות הצעד הראשון שלנו מהספירלה הזו. ואני דואג שאם לא ניקח את זה, נסע כל כך רחוק עד שלא נוכל לראות את דרכנו החוצה.
