לאחר קריעת ים סוף, כששוב ראו ישראל את ידו החזקה של ה', בהנחיית משה שרו שירה לה', שירת הים. התורה מספרת "אז ישיר משה". מדרש רבה (שמות פרשה כג) מנסה להבין את חשיבות המילה "אז":
אז ישיר משה הדא הוא דכתיב: (תהלים צג, ב) נכון כסאך מאז.אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו: אף על פי שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר:נכון כסאך מאז. משל למלך, שעשה מלחמה ונצח, ועשו אותו אגוסטוס.אמרו לו: עד שלא עשית המלחמה היית מלך, עכשיו עשינוך אגוסטוס. מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס? אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב. כך אמרו ישראל: באמת עד שלא בראת עולמך, היית אתה משבראת אותו אתה הוא, אלא כביכול עומד, שנאמר: (חבקוק ג, ו)עמד וימודד ארץ, אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון.
לפי מדרש זה, על אף שמלך הקב"ה בעולמו מרגע בריאתו, לא הוכר מלכותו עד אשר אמרו ישראל שירה ליד ים סוף – הכירו בו והמליכו אותו עליהם בקריאת "ה' ימלוך לעולם ועד". המדרש בא ללמד ששירת ההודיה והשבח היא זאת ש"כוננה" את מלכותו של ה' בעולמנו. בהמשך מדרש רבה, אנו מוצאים פרוש אחר למילים "אז ישיר" וכך גם עוד דרך להבין את חשיבותה של שירת הים:
דבר אחר:אז ישיר משה הדא הוא דכתיב: (תהלים קו, יב) ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו. אמר רבי אבהו: אף על פי שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים, שנאמר: (שמות ד, לא) ויאמן העם, חזרו ולא האמינו, שנאמר: (תהלים שם, ז)אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך. כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקדוש ברוך הוא היאך עושה משפט ברשעים, כמה דתימא: (דברים לב, מא)ותאחז במשפט ידי, ושקע את מצרים בים.מיד (שמות יד, לא)ויאמינו בה' ובזכות האמנה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, הדא הוא דכתיב:אז ישיר משה ובני ישראל, ואין אז אלא לשון אמנה, שנאמר: (בראשית לט, ה) ויהי מאז הפקיד אותו בביתו. וכתיב: (בראשית לט, ד)וכל יש לו נתן בידו.הוי,ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו:
מדרש זה מוסיף רובד חדש להבנתנו את חשיבותה של השירה – האמונה. אמונה בהקב"ה איפשרה את שירת הים ולביסוס מלכותו של ה' בעולם. אם נסתכל בפסוק המקדים את השירה נראה איך פשט הפסוקים תורם לפרוש השני של השירה (שמות יד, לא):
וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אז ישיר…
בפירושו לתורה הסביר רש"ר הירש מה היה טיבו של אמונה זו בה', ואיך היא משתקפת בשירת הים (שמות טו, יח): "ה' ימלוך לעולם ועד" פסוק זה אפשר לפרשו בשתי פנים: ה' ימלוך לעולמי עולמים, כלומר, כשם שהכרנו לדעת את ה' פה, בים סוף, בכוח גבורתו האדירה, כן ימלוך בגבורתו מעתה ועד עולם. ואפשר גם לפרש: בעתיד רחוק, אך עתיד שאינו מוטל בספק, יהיה ה' למלך על כל הארץ… וצירוף הלשון "עולם ועד" יציין את העתיד הנעלם הנסתר מעינינו, אך עתיד זה מיועד לנו בוודאות גמורה.
קריאת הפסוק הקודם למילים "ה' ימלוך לעולם ועד" עוזרת לנו להבין את פירושו השני של רש"ר (שמות טו, יז):תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדוני כוננו ידיך. ה' ימלוך לעולם ועד.
מתחילתה ועד לפסוקים אלו עוסקת השירה בהודיה ושבח לה' על הנסים שעשה לעם בעבר – יציאת מצרים וקריעת ים סוף. פסוקים אלו מדברים על העתיד. רבים מפרשים פסוקים אלה כנבואת משה, אך אם נעמיק בעזרתו של פרושו של רש"ר – נוכל להסיק מסקנה אחרת. שני פסוקים אלה העוסקים בעתיד שעוד לא התרחש ושהאירועים המתוארים בסופם – בניית המקדש וכוננות מלכות ה' הנצחית בעולם – עשויים להתקיים בעתיד הרחוק – שנים ודורות לאחר שדור יוצאי מצרים כבר יעברו מן העולם. למרות זה, הפסוקים כתובים בלשון שאינו משאיר ספק שאכן יתקיימו הדברים – העתיד הכי רחוק אפילו נאמר בלשון עבר כאילו כבר התקיים – מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך. למרות שאפילו לא יזכו לראות בהגשמת הדברים, העם מאמין בוודאות שהם אכן יתקיימו ומדווח עליהם כאירועים שכבר התרחשו.
אמונה דומה אפשר לראות אצל אברהם (בראשית טו,ו). ה' מבטיח לאברם ההולך ערירי שיהיה אב עם רב ושצאצאיו יהיו רבים ככובי השמים. מספרת לנו התורה:
והאמן בה' ויחשבה לו צדקה. וכן על כל האבות נאמר (שמות ו,ג): וארא אל-אברהם אל-יצחק ואל-יעקב בא-ל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם.
האבות הכירו את ה' כא-ל שדי בורא העולם ומושל בטבע ובעולם הקיים, אך לא זכו להכיר את ה' (שם המפורש) – א-ל ההיסטוריה, החי למעלה מעולם הזמן והמקום, השולט ומשגיח על המתרחש בעולם מרגע הבריאה ועד העתיד הרחוק. ה' שבשמו כלולים עבר, הווה ועתיד. אברם, בלי שחווה את מידה זו של ה', האמין שמה שהבטיח לו ה' בוודאי יתקיים אף אם בעתיד הרחוק, ולכן "ויחשביה [ה'] לו צדקה.
בזמן שירת היםהמצב היה דומה. עם ישראל, שזה עתה יצא מעבדות מצרים כבר מצפים בוודאות לעתיד בארץ כנען בו המקדש עומד וקים. העתיד הוא בטוח – אין ספק שמה שהבטיח ה' בעבר ובהווה הוא יקיים בעתיד אף אם הם עצמם לא יהיו עוד בחיים.
לאלוהים הפגאנים של העולם הקדמון ייחסו עובדיהם כוחות שונים ומגוונים. לכל אל היה או כח טבעי מסוים או שליטה על שטח גיאוגראפי מסוים. האבות היו אלה שחינכו לאמונה בא-ל אחד, א-ל שדי, השולט בכל כוחות הטבע ובכל מקום, א-ל אחד השולט על כל העולם הקיים והידוע. אבל האבות עוד לא הכירו את ה', א-ל ההיסטוריה – המבטיח והמקיים אפילו לאחר שנות דור.
עם הסיסמה "פקוד פקדתי", יציאת מצרים וקריעת ים סוף ה' נגלה לעם ישראל כ-ה', (שם המפורש), הא-ל המבטיח ומקיים. בשירת הים, בנוסף להודיה ולשבח לא-ל השולט בעולמו, הכריז עם ישראל על הכרתו בה', א-לוהי ההיסטוריה, המליכו אותו עליהם והכריזו שמלכותו תימשך "לעולם ועד". הכרזה זו על אמונה במלכותו הנצחית של ה', א-ל המבטיח בהווה ומקיים בעתיד רחוק, היא הכח המיוחד שמוצא רש"ר בשירת הים.
מתקני סידור התפילה כנראה ראו דבר דומה בשירה. הם הכניסו אותה לתפילה היומית כשיאו של פסוקי דזמרה, פרקי השבח לה' – שירת הים כשיר המתאר את כוחו הגדול, את ידו החזקה של הא-ל. אך אם נעמיק, נראה שהוסיפו לשירה פסוקים מתהלים ומהנבואות של עובדיה וזכריה שבמבט ראשון אין להם קשר עם פסוקי דזמרה והשירה. אלה נבואות לעתיד לבוא.(תהלים כב, עובדיה א, זכריה יד)
כי לה' המלוכה ומושל בגוים. ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
פסוקים אלו מחזירים בסוף השירה את הכוונה המקורית. ישראל כבר נכנסו לארץ והקימו את המקדש. העתיד כבר הפך לעבר ואין פה אמירה של אמונה בא-ל ההיסטוריה. אבל אנו מכריזים כל יום על אמונתנו הוודאית שה' הוא אכן יקיים את הנבואות האלה ויוכר כמלך על כל הארץ – גם אם כל זה יקרה רק בעתיד הרחוק. יהי רצון שנזכה לראות את הגשמת הנבואות האלה שאנו כל כך מאמינים בהם, בקרוב.
