Search

שומע תרועה

נחלקו הראשונים בדבר הנוסח הראוי לברכה קודם התקיעה בשופר.

לשיטת הרמב"ם ואחרים, שהתקבלה להלכה, יש לברך "לשמוע קול שופר", שכן שמיעת השופר היא עיקר מצוות השופר. לשם המחשה, מקביל הרמב"ם בין התקיעה בשופר לבניית סוכה. התורה אינה מצווה אותנו לבנות סוכה, כי אם לישב בסוכה. בניית הסוכה אינה אלא אמצעי לקיום מצוות הישיבה בסוכה שהיא מצוות החג. בדומה, התקיעה בשופר הינה האמצעי לקיום מצוות השופר – היא מצוות השמיעה, ובלשונו: "אלא המצוה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע" (שו"ת הרמב"ם, קמ"ב).

לעומת זאת, לשיטת רבינו תם, מן הראוי לברך "על תקיעת שופר", משום שהתקיעה בשופר היא עיקר מצוות השופר.

הרמב"ם מתמקד בפעולת השמיעה וההפנמה – החדרת קול השופר מן החוץ אל הפנים, ואכן, לפי הרמב"ם באמצעות השופר קורא ה' אלינו, ואנו שומעים קול זה ופועלים לאורו – בבחינת "דודי לי", ובלשונו: " אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה" (הלכות תשובה ג', ד').

לעומת זאת, רבינו תם מתמקד בפעולת התקיעה וההחצנה – נשיפת אויר מן הפנים אל החוץ. ברוח זו ניתן אולי להסביר, כי לשיטת רבינו תם באמצעות השופר קוראים אנו אל ה', מוציאים מן הכוח אל הפועל את כוחנו, זועקים ומתפללים אליו, בבחינת "אני לדודי".

ואכן, שני יסודות אלה – השמעה ושמיעה, עומדים בבסיס מצוות השופר, כפי שמסביר בעל נתיבות שלום: " והביאור על דרך העבודה דענין לשמוע קול שופר … הצעד הראשון של תשובה הוא "ושמעת בקולו" שיהודי יאזין לקול ה' המדבר אליו… ועוד ענין יש בו בשופר, לתקוע ולהשמיע קול שופר…להשמיע את האנחה האמיתית מעומק הלב של יהודי הנאנח וצועק אל השי"ת …על היותו אובד ואת האנחה הזאת אין מי שיעכב וימנע מלעלות… (ראש השנה קכ"ה).

להלכה אנו מברכים על שמיעת קול השופר. ברם ברכה זו מעוררת תהיות נוכח נוסח סדר השופרות שאנו משמיעים בתפילת מוסף של ראש השנה. סדר השופרות מסתיים במילים: "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה … ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים", וכן בהמשך: "מבין ומאזין מביט ומקשיב לקול תקיעתנו…" משמע, כי לא אנו השומעים את תקיעת השופר, כי אם הקב"ה בכבודו ובעצמו.

ניתן לפיכך לטעון, כי כפי שסבר רבינו תם, עיקר מצוות השופר היא התקיעה – ההשמעה של תרועת השופר לה', ולא שמיעת השופר, כפי שמקשה ר' צדוק מלובלין: "בסיום ברכת שופרות כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה וכו' ברוך אתה ה' שומע קול תרועת וכו'. משמע דהעיקר הוא שהקדוש ברוך הוא ישמע קול השופר … ולכאורה לפי זה היה די המצוה לתקוע לבד והרי עיקר המצוה הוא השמיעה ומברכין לשמוע קול שופר שכל אחד צריך שישמע הקול ולא לתקוע?" (פרי צדיק לראש השנה, אות כ"ט).

ר' צדוק מיישב את הסתירה לכאורה בין נוסח ברכת השופר לבין נוסח סדר השופרות באמצעות מזמור קכ"א בתהילים בו נאמר: "ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" (פס' ה'). מה פשר היות ה' צל?

הקב"ה מלווה אותנו כפי שהורה מלווה את ילדו, חווה עימו את חייו ורואה את העולם דרך עיני ילדו. כאשר ילד שמח, שמח ההורה, כאשר ילד כואב, גם ההורה חווה כאב זה (לעיתים אף יותר מהילד עצמו). כך גם הקב"ה מלווה אותנו כצל. שמחתנו היא שמחתו, צערנו הוא צערו ושמיעתנו היא שמיעתו.

אכן, מסביר ר' צדוק, אנו מצווים על שמיעת השופר, אך כאשר אנו שומעים, ה' שומע השופר דרך שמיעתנו, ובלשונו: "ויש לומר שהוא כטעם ה' צלך שכשהאדם שומע גם השם יתברך שומע …וכן הוא בכל המצות ועל כן אמרו הכל בפני שכינה כקוף בפני אדם שהקוף עושה כל מה שהאדם עושה." (שם).

נמצאנו למדים, כי אין כל סתירה בין שמיעתנו את השופר לשמיעת ה' את תרועתנו. התקרבותנו אל ה' באמצעות תקיעת השופר משקפת גם את "התקרבות" ה' אלינו במעמד זה.

ברוח זו ניתן לפרש את פשר התפילה: "אבינו מלכנו – תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך", אולם רצונו של הקב"ה אינו אלא רצוננו, כאשר אנו רוצים להתקרב אל ה' – "רוצה" גם הקב"ה בקרבתנו.

זהו אף פשר נבואת מלאכי (ג', ז'): " שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָא-וֹת" -שיבתנו אל ה' היא היא שיבת ה' אלינו.

ויה"ר שנזכה בימים גדולים אלה לעורר הרצון, לשוב ולהשיב, לשמוע ולהשמיע.

פנינה נויבירט, עורכת דין ודוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת חיפה, מעבירה שיעורים והרצאות במדרשות לבנות ומעל במות שונות ברחבי הארץ ובחו"ל. נשואה לרב רונן נויבירט מראשי רבני צהר ורבנית בזכות עצמה, אם לארבעה. הרב רונן ופנינה הם רבני קהילת אוהל ארי ברעננה ועוסקים יחדיו רבות בנושא קרוב לבבות בעיר.

 

דילוג לתוכן