שבת שירה, שהיא גם ט"ו בשבט, מדגישה, בעיני, את מעלת הנשים ואת ההכרה בערכן ובמעמדן. היא מבליטה למעשה את החיבור שבין עוצמה לבין רגש; בין שירת מרים המנהיגה לשירת דבורה הנביאה; בין מנהיגות וחוזק לבין תופים ומחולות; בין שורות עדינות של שיר לבין חינוך ילדים וחברה ואהבת הטבע והארץ ללא תנאי.
קראתי השבוע – ולצערי, לא בפעם הראשונה – דברים שאמר הראשון לציון, הרב יצחק יוסף נגד ארגוני הנשים. "אין לפחד מהן" הוא מדגיש בפני שומעיו, קבוצת דיינים בצפון הארץ, ומדרבן אותם לעמוד בפרץ ו"להיות חזקים". וכל זה למה? משום שביקרו אותו, ובצדק, על ניסיון לבטל גט, שכבר ניתן לאישה כדין ושחרר אותה מעגינותה. עכשיו, בכנס סגור, הוא, נשיא בית הדין הרבני, שב ומנסה להטיל מורא על דיינים, כדי שיתאימו דעותיהם לעמדותיו.
כשהמשוררת הנפלאה רחל (בלובשטיין) מתאהבת במולדת ובנופיה, לומדת במהירות את השפה העברית, מתגייסת לעבודה חינוכית בגן ילדים ובבית ספר ומוצאת אושר ומרגוע מול חופי הכינרת, היא גם מלמדת אותנו פרק שירה ונוטעת בנו גאווה שקטה. לֹא שַׁרְתִּי לךְָ אַרְצִי, ולְֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ בַּעֲליִלוֹת גּבְוּרהָ, בִּשְׁלַל קְרבָוֹת. רַק עֵץ ידַָי נטְָעוּ חוֹפֵי ירְַדֵּן שׁוֹקְטִים, רַק שְׁבִיל כּבְָשׁוּ רַגלְַי עַל פְּניֵ שָׂדוֹת. כמו מרים, שהאמינה בגאולה והכינה תופים; כמו דבורה, ששירתה מתאפיינת ברוח של התנדבות ואהבה; גם רחל יודעת לעשות את האבחנה הנדרשת בין עיקר לטפל, בין דיבור לבין מעשה. לא עלה בידי לשיר על עלילות גבורה, היא אומרת, אלא עשיתי מעשים, לכאורה פשוטים וקטנים: נטעתי עץ, חינכתי ילד, כבשתי שביל. זה מה שתורם לסביבה, זה מה שמעניק שאר-רוח, זה מה שבונה חברה. לא שלל הקרבות. לא תרועת הגיל ולא מעשי הגבורה, לכאורה, הם שבונים את הארץ, אלא דווקא המעשים הקטנים, שנעשים בשקט-בשקט, בחיק הטבע הרגוע, בשדות ובמשעולים מוצלים ובחסות חופי ירדן שוקטים. שתילים ועצים ניטעים יום-יום במעונות ובכיתות לימוד, ומי שעוסק במלאכת הקודש הזאת לא צריך להתנצל ולא להתבטל. גם לא בפני איומיהם של רבנים.
