אם גם אתם מרגישים סחרחורת קלה בימים אלו, אתם לא לבד. כשהיינו ילדים הרבינו להתנדנד בנדנדות. בגני השעשועים של פעם הן היו מפוזרות כבדות וגדולות, עשויות מברזל. כל התנדנדות גבוהה בנדנדות הקסומות של פעם יכלה להעיף אותך החוצה. כשהבריון השכונתי היה מנדנד אותנו הלב היה קופץ ויורד, ממריא וצונח עד כדי עילפון. הנדנדות הגדולות והכבדות כבר מזמן אינן תקניות, אבל כשחודש תשרי מגיע כל שנה מחדש ואנחנו נעים בין שמחה ליראה, בין התרגשות לחרדה, בין מידת הרחמים למידת הדין, אני נזכרת בנדנדות של ילדותי.
נדנדת תשרי, כמו תנועת נענועו של הלולב נעה לארבעת כיווני הרוח :אחורה וקדימה ולמעלה ולמטה. תנועת המטוטלת, אחורה וקדימה מטלטלת אותנו בין השנה שהולכת מאיתנו לזאת שתבוא. אנחנו מפנים מבט לאחור אל כל מה שארע השנה וכל מה שלא. הנפש עסוקה בחישוב החשבונות של עצמה במה הצליחה ועוד יותר במה לא. מה מכל החלומות והתקוות התממש ומה לא? קשה לעבור את חודש תשרי מבלי להיזכר כל שנה מחדש היכן היינו לפני שנה בדיוק, מי היה איתנו ומי כבר לא, מי הלך ומי נולד, מה קיווינו להספיק ומה בפועל קרה, אל מה התפללנו לפני שנה ומה מכל זה התקיים לנו. מי ישב איתנו בחגים ומי לא? ואיך יכול להיות שגלעד בן נועם ואביבה, גלעד עדיין שם? ויחד עם זאת ליבנו כבר שועט קדימה, נפרד מהחולף, מצפה לעתיד.
כנראה גם בעליונים אנחנו מתנדנדים בימים אלו, והתנדנדות זו מקרינה על עולמינו הפנימי. אנחנו מכירים את עצמנו. היינו השנה למעלה, אך גם למטה. מטוטלת מעשינו הזיזה אותנו קדימה, אך ברגע שטות אחד גם דחפה אותנו אחורה. אנחנו עסוקים בלהכות על חטא שנעשה, אבל מתנחמים בעובדה שאתה קשה לכעוס, רך לרצות ושאתה אוהב אותנו, ושתחדש עלינו שנה טובה.
הנדנדה של תשרי מעלה אותנו למעלה וגם זורקת אותנו למטה. רגע אחד אנחנו אחוזי התרגשות ושמחה ואנחנו ממליכים את המלך, ורגע שני אנחנו משתופפים אל הרצפה כורעים על ברכינו, משולים לחרס הנשבר, לציץ נובל, מבקשים על נפשנו על עוללנו וטפנו.
ההתקשטות וההתכוננות לימים החגיגיים ביותר בשנה, להתכנסות המשפחתית, לבגדים החדשים, לרימון, לתפוח בדבש, מרימה את רוחנו מעלה מעלה, אבל אז נפגוש את עמך ישראל בערב יום כיפור בכניסה לבתי הקברות ונזכור שאדם יסודו מעפר וסופו לעפר, ושוב תוטח נשמתנו למטה, מפוחדת עד כדי עילפון. אל בית הכנסת נצעד שוב עם המחזור המעוטר והיפה והשופר יתקע, וקול דממה דקה, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, ולרגע קל אנחנו מציצים אל המחזה המרעיד בעליונים, וברגע השני נתחנן שלא תשליכנו מלפניך, ככלות כוחנו אל תעזבנו. וכוחנו הולך וכלה.
לרגע אחד אנחנו שרים וכל מאמינים שהוא קשה לכעוס, שהוא רך לרצות ושהוא שופט צדק, והתקווה חוזרת ומטפסת על לוחות ליבנו ואנחנו מאמינים שנצא זכאים בדין, ואז נופל ליבנו ביראה ובפחד שהרי מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי ישוב הביתה השנה ומי לא, מי יישלו ומי ימשיך לחכות לבן שלא שב, מי יתייסר?
מהאוכל הרב והשולחן החגיגי והערוך בכל טוב בימי ראש השנה נעבור דרך ימי התשובה אל הצום, אל התענית והעינוי, מהדר הבגדים החדשים של ראש השנה נלבש לבן וננעל נעליים פשוטות, ונתחנן ממכניסי הרחמים שיכניסו תפילותינו וממשמיעי זעקה שיכניסו זעקתנו עד הדקה האחרונה ממש, אבל אז, בדיוק אז, נזקוף קומה ונתקע בשופר ונצא לריקוד של שמחה ולשנה הבאה בירושלים הבנויה. נתרווח רק לרגע קל בבית הנוח והמהודר, אבל אז פטיש מסמר ניקח מהר ונסתפק לנו בסוכה הארעית, בקירות של בד , בגזירות של ניר, באומנות של ילדי הגן, בגג של כפות תמרים, ונשמח בחגינו.
והנדנדה בין החגיגה לתענית, בין החרטה לבין הקבלה לעתיד, בין הצער, התשובה והוידוי לבין העמידה הזקופה והדרישה שלנו לחיים טובים, חיים של שלום, של ברכה וכו', בין ההתייצבות הגאה לבין תפישת האפסיות, בין תחושת הכבוד על כך שאנו בניך ואתה אבינו, שאנו צאנך ואתה רועינו, ועל שבחרת רק בנו מכל העמים, ובין הפחד מגזר הדין, היא שהופכת את חודש תשרי למרגש בחודשים, למטלטל בהם, למעצים אותנו מכולם. ואחרי הנד-נד של חודש זה, מי למעלה ומי למטה, ואיך זה שרק אני – אני ואתה, (ראה חיבורו של ארי אלון, בעלמא די) , נרד מהנדנדה עם סחרחורת קלה, עם הרגשת חולשה, מרוגשים, ממורקים ומרוקנים. ולפני שנמשיך בדרכנו כדאי להחזיק ידיים, להיעזר, להיתמך, להישען על החבר שליד, על ההורה והאח שמחכה ליד הנדנדה כדי להתייצב לאט על הרגליים, וביחד כקהילה לחפש את האיזון החדש אל האנשים, אל האתגרים ואל השנה שכבר ממתינה על הסף.
לחיים טובים נכתב ונחתם. אמן.
