אירועי הימים האחרונים סביב הר הבית והכותל, חוסר המשילות של ההנהגה הישראלית והתגוששות היצרים בתוככי החברה הישראלית הביאו את ד"ר בצלאל (אלי) פרל לקריאה אקטואלית במגילת איכה.
אירועי הימים האחרונים זועקים כמשל ומליצה, ותכליתם מתבקשת כאפרוח הבוקע מן הביצה, יש תחושה של הכרח להביט אל מעבר למחיצה.
לכל הספונים והטמונים מקורות ימי עולם אזכיר בקצרה, כי עם פרוץ ימי בין המצרים ארע פיגוע רצחני בהר בית מקדשנו, בעקבותיו הוצבו מחסומי בידוק למניעת הישנות האירועים.
ביטוי לאחריות ונחישות, וריבונות על מקום המקדש.
עולם האיסלאם רעש וגעש, זעם ונאם, פגע ורצח.
עם ישראל כאב ודאב. נשא את מחיר האחריות והריבונות.
התסריט ההזוי שטרף את הקלפים מתרחש באופן בלתי צפוי, מעבר לירדן יריחו.
בעיר רבתי עם – רבת (בני) עמון.
בתוך מובלעת ריבונית, נאלצים שגרירי העם, "שרתי במדינות", להתבצר מפני איום קיומי, לאחר תסריט מדומין שהטוב שבבימאי העלילות, בחלומותיו הפרועים ביותר, לעולם לא היה הוזה.
במשוואה שאף מתמטיקאי לא יוכל לשחזר, משתחררים מן התופת יושבי המובלעת הריבונית, ובמקביל מסולקים מחסומי הבידוק. סוף פסוק.
ובני ציון האבלים, בוכים, דמעתם על לחיים, אין להם מנחם, לפי שאין יודע אם הדמעה היא של שמחה בישועת שליחי העם, או דמעת צער על כי "יצא מבת ציון כל הדרה ".
וכל המתבונן רואה כי "כל מכבדיה הזילוה, כי ראו ערותה. גם היא נאנחה, ותשב אחור".
וכל המתבונן שנית, אי אפשר שלא יראה את הגילוי המופלא שבתוך ההסתר הזה.
וכל המתבונן, אפילו התבוננות קלה, אי אפשר שלא יראה את שלמותה של העלילה בפתיחתו של חודש מנחם אב, ואת עצמתה .
וכל מי שעקב אחרי פרטי המשל מחויב לראות את הנמשל.
על זה דווה ליבנו. על אלה חשכו עינינו.
על הר ציון ששמם – שועלים הילכו בו.
יש מי שכמעט שכח. שהמגילה הזאת עדיין רלוונטית.
אנחנו עדיין לא שם!
מסובב כל הסיבות, עילת כל העלילות, המעורר ישנים והמקיץ נרדמים, במחזה קצר ומאלף, מזכיר לנו , שהריבונות הזאת, לה אנחנו מייחלים, עוד לא הושלמה.
השיבנו ה' אליך ונשובה – חדש ימינו כקדם.
