Search

קול הלב.

"לפני שער החוק" הוא אחד הסיפורים הידועים של קפקא. הסיפור מספר על איש כפרי המוצא את עצמו לפני שער החוק. הוא רוצה להיכנס, אך שומר איום למראה מונע זאת ממנו. הכפרי מחכה יום יום לרישיון שיאפשר לו להיכנס, אך הוא לא מגיע. ממש לפני מותו רואה הוא את השוער נועל את השער אליו איש מלבדו לא טרח להיכנס. למה, הוא שואל אותו? את התשובה צועק השומר באוזניו שנתחרשו ברבות השנים: ‘שער זה נועד רק לך. עתה, עם מותך, אני נועל אותו‘.

כמאה שנה לפני קפקא בארץ אחרת ובאטמוספירה שונה לגמרי כותב רבי נחמן את הדברים הבאים: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל ה' וַאֲדוֹנֵינוּ מִכָּל אֱלהִים" דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אָמַר "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי" אֲנִי יָדַעְתִּי דַּיְקָא כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אִי אֶפְשָׁר. לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ וַאֲפִילּוּ לְעַצְמוֹ אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר מִיּוֹם לְיוֹם לְפִי מַה שֶּׁמַּזְרִיחַ לוֹ וּמִתְנוֹצֵץ לוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַפֵּר לְעַצְמוֹ לְיוֹם שֵׁנִי הַזְּרִיחָה וְהַהִתְנוֹצְצוּת שֶׁל גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהָיָה לוֹ אֶתְמוֹל וְעַל כֵּן אָמַר: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי", אֲנִי יָדַעְתִּי דַּיְקָא כִּי אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כְּלָל" רבי נחמן מבסס את תפיסתו על מאמר בזוהר: "וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזוהַר: "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ" 'כָּל חַד לְפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ' כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר" הזוהר מפרש שערים מלשון השערות. משמעות הכתוב על פי פירוש זה היא שתוכן אמונת המאמין נודעת לו רק לפי מה שמשער בלבו כל אחד, כפי שהוא מסוגל להשיג ולקלוט ברוח תבונתו. עקרון זהה לזה שאמר שומר החוק לכפרי "שער זה נועד רק לך". וכיוון שהאמונה אינדיבידואלית לכן לא ניתן להעביר באמת את תוכן האמונה לחברו או תלמידו. לדעת ר"נ אפילו לעצמו' אדם אינו יכול לשחזר את אותו מצב הכרתי מדויק בו עמד ביום האתמול, לכן על המאמין לראות כל יום בחייו יום מיוחד וחד פעמי. איש הכפר של קפקא לא נכנס אל שער החוק כי הוא חיכה לאישורם של אחרים לרשיון הכניסה, הוא נמנע להיכנס בשל פחדיו (לפי הסיפור השומר מעולם לא אסר עליו את הכניסה הוא רק הטיל עליו מורא) ולא השכיל להבין שהשער לחוק עובר דרך ליבו שלו. בדומה לכך האמונה לדעת רבי נחמן חייבת לעבור דרך האני שלי ולא יכולה בעומקה להימסר ולהילמד ע"י אחרים. האמונה אינה אירוע חברתי כי אם כך היא חיקוי דל למה שאחרים עושים. האמונה היא יצירה אוטנטית של האדם עצמו ומחייבת חירות וכנות גמורה.

ומה לרעיון זה ולפרשתנו? אחד הפסוקים השגורים על פינו משירת הים אומר: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" על כך כתב השל"ה הקדוש (עשרה מאמרות, המאמר הראשון) וז"ל: "וזהו רמז הפסוק (שמות טו,ב): "זה אלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו", רוצה לומר כשזה א-לי, שהוא א-לי מצד השגתי וידיעתי, אז "ואנוהו" מלשון אני והו. רוצה לומר אני והוא דבוקים ביחד כביכול, כי הידיעה נתפסת בלב. אמנם כשאין לי הידיעה מצד ההשגה, רק מצד הקבלה שהוא אלוקי אבי, אז "וארוממנהו" כי הוא רם ונשגב ממני, ואני מרוחק ממנו במצפון הלב". גם השל"ה מעדיף את ההכרה וההשגה העצמית שרק באמצעותה יכול האדם להגיע לדבקות בבוראו, על פני, אמונה המגיע לאדם מצד הקבלה ומסורת אבות, באמונה שכזו אלוקים נותר מרוחק מהלב. הרי שאל לנו להסתפק בחינוך לקבלת המסורת "עשה כך כי כך עשו אבותיך", אמונה אמיתית היא מסע אישי, אותו על האדם לעבור בכוחות עצמו. מובן שחשוב לנסות להסביר, ללמד, ליישב את הדברים על השכל הישר, אולם לא ניתן באמת לבסס אמונת אמת ללא מסע אישי העובר מבעד לשערים האישיים, דרך השערות הלב, מסע עצמי אל הלב וממנו לאלוקיו.

דוד המלך אמר "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ" (תהלים כז, ח) וכיוון לאותה נקודה, רק הלב יכול להשמיע את קול האלוקים הקורא לאדם "בקשו פני" ורק הלב יכול להיענות "את פניך ה' אבקש".

דילוג לתוכן