הייתי אתמול כצופה, בכנס של אנשי תקשורת חרדים וחילונים. עקב הדברים שנאמרו שם, אני מתכבד להעלות בפניכם את התחושות שמהם יצאתי. [מעבר למה שלמדתי על המקצוע הבזוי הזה – תקשורת. של חרדים וחילונים כאחד].
ישנם התנהלויות ערכיות שלא נוכל לוותר עליהם בשום אופן, למרות שבאופן טבעי הדבר גורם לשנאה ובוז לתורה ולומדיה. לפעמים אכן אין ברירה למרות המחיר הכבד של חילול ה' בעובדת השנאה הזו. אך מדוע מקובל אצל הפובלציטים ואנשי הציבור החרדים לתלות את מניעי השנאה החילונית לחרדים, רק בקלקול המידות שלהם, מריקנות, מאנטישמיות ומשנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים ועוד??
שאלה נוספת שיש לשאול את עצמינו, האם במקרים מסוימים הרווחים הערכיים בהתנהלות זו או אחרת, שווים אכן את המחיר הכבד של חילול ה' הנגרם עקב כך. שאלות למחשבה.
בחרנו משיקולים חינוכיים מובנים להסתגר ולגור בערים ושכונות חרדיות ולהימנע עד כמה שאפשר ממפגשים חברתיים או אחרים עם החילונים. לגיטימי ומובן לגמרי. עקב כך נוצר מצב שלא מכירים אותנו באמת ולכן רואים אותנו באופן טבעי כמוזרים בלבוש, בהתנהגות, ובשפה, עובדה היוצרת רתיעה וזרות. מדוע אם כן אנו כועסים עליהם שכך הם מתייחסים אלינו?
בחרנו מסיבות חינוכיות , וחלק באמת חושבים כך, ללמד את בנינו שחילונים כולם ריקים מתוכן ללא ערכים חוטאים ומושחתים – אולי לגיטימי, אך מדוע אנו נדהמים כאשר החילונים גם הם, מלמדים את בניהם שהחרדים כולם פרימיטיביים עם נורמות של ערכים מיושנים ומאוסים?
בחרנו למען קיום התורה בישראל למנוע מבנינו להשתתף עם כולם בעול הקשה בנשיאת נטל הביטחון, ולהטיל על בנינו עול קיום התורה בישראל. כמובן שלא נוכל לוותר על כך, אך מדוע אנו מתקוממים ונעלבים כאשר החילונים שאינם מכירים ומבינים בצורך הזה [יותר נכון רובם מכירים, אך טוענים שצריך מכסות…], רואים בנו אנשים לא מוסריים, וחלקם מתעבים אותנו עקב כך?
בחרנו שגם את אלה מבנינו שאינם שייכים באישיותם או בלימודם לקבוצת מחזיקי התורה [בטלני הישיבות והגרועים מהם…], למנוע גם מהם להתגייס – גם למחנות צבא כשרים – ואלה מביניהם שהתגייסו לנח"ל החרדי אנו לא משבחים אותם, בזים להם, לא מכירים להם טובה ומתעלמים מהם בעיתונות החרדית במקרה הטוב. מדוע א"כ אנו זועמים כאשר הם אינם מאמינים לנו שאי גיוס בחורי ישיבות, מונע ממניעים של הצורך בקיום התורה בישראל אלא סתם מאי רצון החרדים לשאת בנטל?
בחרנו ללמד ולחנך את בנינו לא להתפרנס מעבודה ולהקדיש את כל זמנם ללימוד תורה. מובן וברור, אך מדוע אנו המומים כאשר החילונים שכאמור לעיל אינם רואים בכך ערך, מרגישים שאנו עול כלכלי על צוואריהם באי השתתפות במעגל העבודה [רק 38%] ועוינים אותנו בשל כך?
בחרנו שלא ללמד את בנינו אומנות כלשהי ולגנות את מי שכן בחר לעשות זאת. עקב כך נשארים בכוללים גם מי שלא מתאים להיות חבר בקבוצת העילית הזאת. מה לנו אם כן כי נלין על החילונים שהתחושה הנ"ל שיש כאן קבוצת פראזיטים שחיה על חשבונם מתעצמת עקב כך?
בחרנו [משיקולים חינוכיים?] שלא לחנך להכרת טובה לחיילים שחרפו נפשם ונהרגו או נפצעו גם למעננו. לכן אנו לא מאזכרים אותם בשום דרך על ידי יום מיוחד כלשהו. שום משגיח או ראש ישיבה לא מדבר על כך בשיחות מוסר. ובעיתונות החרדית לא תמצאו על כך מילת הערכה. מדוע אנו מתפלאים על התחושה החילונית שאנו כפויי טובה בזויים וסיבת אי הגיוס שלנו הוא טפילות פשוטה של חברה החיה על מסירות נפש של אחרים?
כאשר קבוצות סהרוריות קיצוניות עושים מעשים שמחללים את ה' [עיין סיפורי בית שמש ועוד] בחרו הרבנים שלא לגנות אותם באופן עקבי חד וצלול [פה ושם אמירות רפויות] מדוע תולים אנו את הדעה החילונית האומרת שאנו כולנו מגבים מעשים אלו, מונעת רק ממניעים של שנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים?
בחרנו לאפשר לאנשי הציבור שלנו וכותבי המאמרים בעיתונות שלנו, לחרף ולגדף את כל החילונים כל הזמן. מדוע אם כן אנחנו נעלבים וצועקים כקורבנות הסתה, כאשר גומלים לנו בתקשורת באותה מידה? [יש פחות גידופים עלינו מאשר גידופים שלנו עליהם] בעיתונות החרדית לעולם לא נמצא שום שבח או כתבה מפרגנת על מעשה טוב שחילוני עשה. מדוע אם כן אנו קופצים כאשר הם גומלים לנו באותה מידה? [אגב בעיתונות החילונית כן מספרים על עזר מציון, יד שרה, או עזרה למרפא ועוד].
אנחנו לא היינו מסכימים בשום אופן שחילונים יסתובבו בבתי הספר שלנו ללמד כפירה והיינו מונעים מהם גם להעמיד דוכנים עם ספרי כפירה במחוזותינו. מדוע אם כן לא נבין את אותם חילונים שלא מסכימים שנפתה את בניהם לכפור בכפירת הוריהם?
אנחנו לא מסכימים ובצדק, שחילונים יגורו בשכונות המאופיינות כחרדיות. מהיכן החוצפה והיהירות שלנו לתלות באנטישמיות, את העובדה שישנם חילונים שלא מסכימים שחרדים יגורו בקרבתם, כאשר השכונה מאופיינת כשכונה עם אופי חברתי חילוני מוגדר.
לסיכום: מתוך כל הנ"ל ישנם דברים שלא נוכל לוותר עליהם למרות המחיר הכבד של שנאת התורה ושנאת מקיימה. אך כאשר המחיר הטבעי מגיע ומכה בנו מכות כואבות, במקום להבין שזה המחיר שלקחנו על עצמינו, אנו תולים זאת באנטישמיות.
