"דבר אל בני ישראל ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". ניתן לפתוח ולומר כי בעוד תרומת הנדבה מתמקדת בעולם הכוונה, הרי שתרומת החובה מתמקדת בעולם המעשה. בראשונה, העיקר הוא מסירות הלב של האדם עבור הקב"ה, ובשנייה העיקר הוא מעשה הנתינה. אמנם מדוע איפוא יש צורך בשתיהן?
תשובה לכך ניתן למצוא בתורה הראשונה על פרשת תרומה של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, מתלמידי המגיד ממעזריטש. "הנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ב"ה במעשה ובמחשבה" פותח ואומר ר' לוי יצחק, "על ידי הכוונה והמחשבה הקדושה אזי בזה מקים לשכינתא מעפרא, והמעשה הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו" (קדושת לוי על התורה, פרשת תרומה). הכוונה הטהורה, הוא מסביר, היא אשר מביאה להחזרת השכינה למקומה, היינו היא אשר מחוללת את תהליך הגאולה של עם ישראל והקב"ה. המעשה, לעומת זאת, הוא אשר נועד לתקן ולזכך את האדם עצמו. וממשיך ר' לוי יצחק: ובזה מיושב הכתוב – כל איש אשר ידבנו לבו דהוא מרומז על המחשבה, על ידי זה תקחו את תרומתי, רצונו לומר שבזה יתרומם השכינה כביכול, וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם רצונו לומר זה התרוממות אשר האדם לוקח לעצמו, זה הוא בא על ידי המעשה, דהוא זהב וכסף ונחושת, רצונו לומר: על ידי העובדא.
לפי ר' לוי יצחק בתרומה קיימים שני היבטים: בחינת הנדבה שבתרומה, טוען ר' לוי יצחק, היא אשר מקרבת את גאולת השכינה, ואילו בחינת המעשה שבה היא אשר מעלה ומזככת את האדם עצמו. בדברים אלו טמון מסר עצום: אמנם האידיאל, מסכים ר' לוי יצחק, הוא תיקון הכוונות והמחשבה, כדברי הבעש"ט המפורסמים: "במקום שמחשבותיו של אדם נמצאות שם הוא". זהו הדבר אשר משיב את השכינה מגלותה. זהו הדבר בו תלויה גאולת ישראל והאלוקות. אמנם הדרך לשם עוברת בתיקון האדם, וזה יכול להיעשות רק ע"י המעשה. המצוות, המעשים הטובים, הם הדרך להביא לתיקון והעלאתו של האדם. זהו כוח שלא ניתן למחשבה, היא לא מסוגלת לבדה להביא לשינוי בעולמו הפנימי של האדם. על מנת לעשות כן יש צורך בעשיית מעשיים ממשיים. מי שעמד על כך ביתר חריפות היה האדמו"ר מגור, ר' יהודה אריה ליב אלתר, בעל ה"שפת אמת": עוד פירוש מאת כל איש אשר ידבנו לבו – שהלב ינדב אותו כולו למסור נפשו ומאודו לשמו יתברך. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – הוא תיקון העשיה בחינת ימי המעשה, ועל ידי זה ושכנתי בתוכם בשבת קודש. ונתקיים כאן רצון בני ישראל שהקדימו נעשה לנשמע – שעל ידי העשייה יזכו לשמוע… ועשיה הוא לשון כפיה… כי אי אפשר לתקן העשייה בגשמיות רק בכפייה בעל כרחו ובביטול הרצון אליו יתברך… [ו]על ידי זה דייקא מתקרב אליו יתברך… (שפת אמת על התורה, תרומה, תרמ"ג)
האדמו"ר מגור קובע כי אין להתקרב אל הקב"ה אלא על ידי תיקון המעשים הגשמיים. בלא תיקון המעשה לא ניתן להגיע להשראת שכינה ולקרבת אלוקים. התיקון של האדם הפרטי, הגאולה שלו, תלויה היא קשר בל יינתק במעשים שהוא עושה. דברים אלו יכולים לשפוך אור חדש על דברי חז"ל במסכת אבות "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". המוקד במסע התיקון של האדם, בהליך התשובה האינסופי שלו, צריך להיות על המעשה, ולא המדרש. זהו הדבר אשר מחולל בו את השינוי הפנימי, ואשר מאפשר לקב"ה לשכון בתוכו. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ור' יהודה אריה ליב אלתר דורשים מאיתנו לזכור כי התיקון האמיתי של האדם יכול להתרחש רק בעולם המעשה. עולם הלימוד, המחשבה, הבירור והדיון יכול הוא לקדם את האדם, וחשיבותו היא רבה, אך השינוי האמיתי תלוי הוא במעשיו של האדם. רק בעולם המעשה מתמודד האדם באמת עם עצמו, עם רצונותיו, יצריו ושאיפותיו, ורק דרך הניצחונות הקטנים בעולם זה הוא מתקן ומזכך את עצמו. עולם המעשה, שלא כמו עולם הלימוד, דורש מהאדם להילחם עם כוחותיו השליליים, להיאבק ביצריו. הוא, ורק הוא, מעמיד את האדם באתגרים עצומים הבוחנים את נאמנותו לה' ולעמו, ולכן רק הוא יכול להביא לתיקון אמיתי של הפנימיות של האדם. בניגוד למחשבה לפיה עולם הלימוד, בית המדרש, מופקד הוא על חינוכו של האדם, ועולם המעשה, הרחוב, הוא מקום הגשמת של הערכים, מציגים לנו שני האדמו"רים החסידיים הללו תמונת עולם הפוכה: עיקר החינוך נעשה בעולם המעשה, ואילו ההגשמה המרכזית של הערכים מתרחשת היא במחשבה ובלב – "קב"ה ליבא בעי".
