Search

פרשת תולדות: אמצעי או מטרה?

אחד המוטיבים המרכזיים של ספר בראשית הינו סיפורן של האמהות אשר מרביתן היו עקרות, וחיו שנים רבות בין תפילה לייאוש. כך היה אצל שרה שנפקדה רק בגיל מאוחר מאוד, כך היה אצל רחל וכך גם מתחילה פרשת השבוע שלנו, פרשת תולדות, שמספרת על עקרותה של רבקה. חכמינו זכרונם לברכה, התעסקו בשאלה מדוע היו האמהות עקרות, אך תשובתם מעוררת קושיה חמורה בהרבה: "למה נתעקרו האמהות ? …אמר ר' יוחנן שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן". באופן דומה דרשו חז"ל בגמרא מסכת יבמות: "אמר ר' יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפלתן של צדיקים".

הדברים קשים ביותר. האם בגלל שאלוקים מתאווה לתפילת הצדיקים, עברו האמהות סבל כה קשה? יתרה מכך, למה כוונו חז"ל באמרם שהקב"ה מתאווה לתפילת הצדיקים- הרי תאווה היא רצון למילוי חסרון , ובודאי שהקב"ה אינו חסר דבר בעולמו.

הבנת המדרשים נעוצה בהבנת יסוד תפקידה ופעולתה של התפילה בעולם, וכך דרשו חז"ל בגמרא במסכת ברכות (דף לב): " אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל שנאמר קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'". מדברים אלו ניתן לחשוב כי התפילה מהווה כלי עזר לסיפוק צרכים ולהשלמת חסרונות. התפילה היא בבחינת אמצעי ואילו מילוי החיסרון הינו המטרה. אולם הרב קוק מציע הסבר אחר לגמרי, מהפכני, לפיו דווקא החיסרון הוא האמצעי להתעוררות לתפילה שהיא היא המטרה. הרב קוק מסביר כי הקושי שבו נתקל האדם הוא בסך הכל כלי עזר שאמור לגרום לו להתעוררות ותפילה שבכוחם להוציא מהאדם כוחות הגנוזים בו, להפיח בו תקווה ולהביא אותו לידי התחדשות. על פי הרב קוק זו גם הסיבה בגללה על אדם שלא נענה לחזור ולהתפלל, ולא לאמר נואש.

אילו מטרת התפילה היתה סיפוק חסרונות בלבד, עלול היה האדם חלילה להתייאש כאשר תפילתו לכאורה אינה מתקבלת. אולם מאחר ומטרת התפילה להביא לשלמות פנימית ושלווה, הרי שכל תפילה אמורה לקרב את האדם ליעד השלמות. באמצעות הבנה זו מגיע האדם להכרה ששום תפילה לא חוזרת ריקם, ולכן אם לא נתמלא כל צרכו עדיין, אין הדבר בגלל שתפילתו חלילה לא התקבלה, כי אם בגלל שעדיין לא הגיע לשלמות. עצם התקווה שהתפילה נוסכת באדם, היא זו שתקדם בסופו של דבר את האדם לשלמות המיוחלת.

באופן דומה, מסבירים בעלי המוסר את עונשו של הנחש בגן עדן. לעומת האדם שלאחר חטאו נענש קשות בקללת "בזעת אפיך תאכל לחם", הקללה המושתת על הנחש היא "עפר תאכל כל ימי חייך". כבר שאלו חכמים: וכי קללה היא זו? הרי מכאן ולעולם לא יחסר לו לנחש כל מאכל! מסבירים בעלי המוסר כי עונשו של הנחש היה עונש הריחוק. מאחר שתמיד יהיה לו כל צרכו לעולם לא ירגיש חסרון מהו, וממילא גם לא ירגיש בצורך להתפלל ומכאן שגם לעולם לא יגיע לכלל שלמות. האדם, מאידך, אמנם חסר הוא, אולם דווקא חסרון זה הוא יתרונו – שכן חסרון זה הוא שיביאהו להתפלל ולהתקרב בחזרה לאלוקיו.

רעיון זה של התקווה והתפילה, נכון ורלוונטי בכל מישורי החיים. פעמים רבות אנו מודדים הצלחה בכלים של תפוקה ותוצרת. עובד טוב נמדד ביכולת להביא מקסימום תוצאות במינימום זמן. טכנולוגיה יעילה נמדדת ביכולתה לקצר תהליכים. התפילה ופרשת השבוע שלנו מלמדים אותנו כי במגמת "הקיצור" זו טמונה גם טרגדיה. בדרך ליעד הנכסף איננו שמים דגש מספיק על התהליך ועל הערכים המוספים שהוא טומן בחובו. אין ספק שיש ערך עצום בהגשמה ובהשגת מטרות, אולם ערך זה מקבל את משמעותו האמיתית רק כשהוא נובע כתוצאה מתהליך.

ייתכן והתרופה לדור שלנו, דור עייף ומבולבל ממרוצת החיים, היא האטת המרוץ ליעד, לא בשל עייפות, כי אם בשל התובנה העמוקה שהדרך ליעד הינה יעד בפני עצמו, אשר חשוב לעיתים אפילו מהמטרה עצמה.

 

דילוג לתוכן