הביטוי "ותצא אש מלפני ה'" מוזכר פעמיים בלבד בכל התנ"ך, וזאת בפרשתנו בסמיכות פסוקים. ראשית, לאחר הקרבת קרבנות החטאת והעולה על ידי אהרון הכהן נאמר(ויקרא ט', כ"ד): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּניהם." שני פסוקים בלבד לאחר מכן, מסופר דבר מותם הטרגי של בני אהרון, וכאן נאמר (ויקרא י', ב'): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' ותאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'"
הרשב"ם גורס, כי האש אשר יצאה מלפני ה' ואכלה את העולה והחלבים היא היא אותה האש ממש אשר אכלה את בני אהרון. יתר על כן, הרשב"ם משרטט את מסלול האש האוכלת, ומגלה כי האש יצאה מבית קודש הקודשים, משם עברה האש דרך מזבח הקטורת הוא מזבח הזהב וכילתה את בני אהרון, ולאחר מכן עברה אל המזבח החיצוני ואכלה את קרבנותיו של אהרון הכהן, ובלשונו (רשב"ם ויקרא ט', כד'): "ותצא אש מלפני ה' – מבית קודש הקדשים דרך מזבח הזהב להקטיר קטורת שהוא קודם להקטרת תמיד כדאמר במסכת יומא. ושם מצא בני אהרן אצל מזבח הזהב ושרפם ואח"כ יצא ובא לו על המזבח ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים:".
נמצא, כי כאשר אהרון פנה להקריב את העולות והשלמים הוא למעשה ידע, כי בניו נאכלו על ידי אותה האש שעתידה לאכול את קרבנותיו.
כיצד יתכן, כי האש המהרסת והמכלה, אשר נעורה בעקבות חטא בני אהרון היא היא אש האמונה אשר תוקד תמיד על מזבח עבודת ה'? כיצד ניתן להקביל בכלל בין מעמד כליונם של בני אהרון למעמד הקרבת קורבנות העולה והשלמים על ידי אביהם, אהרון הכהן?
במדרש מרתק המופיע בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין, מוצאים אנו תיאור נוסף של אש המתפרצת מבית קודש הקודשים, אשר גם היא רבת גוונים ומשמעויות. המדרש מתאר את ניסיונם של חכמים למגר את יצר עבודה זרה. הקב"ה מחליט למסור את יצר עבודה זרה לידי חכמים, ויצר זה מתואר במדרש בזו הלשון (סנהדרין ס"ד.): "נפק (יצא יצר עבודה זרה) כגוריא דנורא (כשהוא נדמה לגור אריה של אש) מבית קדשי הקדשים …"
אותו יצר אפל ונורא של עבודה זרה אינו אלא אש היוצאת מלפני ה' מבית קודש קודשים בדמותו החביבה של גור אריה תמים. מהו, אם כן, פשר הדברים?
מדרש זה מלמדנו, כי כל מאוויו של אדם אינם אלא אש, אנרגיה. אש זו עשויה להיות מתועלת לעשיית טוב, בבחינת "אש תמיד תוקד על המזבח", אך בד בבד עלולה, חס וחלילה, להיות מתועלת לעשיית רע, בבחינת "בהקריבם אש זרה". האש אינה אלא פוטנציאל – פוטנציאל להיטיב ולהרע.
מקור הכוח בקדושה. האש מתפרצת תמיד מבית קודש הקודשים. הקב"ה הוא שחונן אותנו באנרגיה ובכוח, בבחינת "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". האש, שמקורה בקדושה, הינה תמימה וניטרלית, ניתן לעשות בה ככל העולה על הדעת, כאותו גור אריה תמים. ההחלטה מה ייעשה באש, בכוח – תלויה באדם עצמו, באשר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
בדומה, האש שאכלה את קרבנותיו של אהרון הכהן הינה אכן האש אשר כילתה את בניו, ומקורה בבית קודש הקודשים. ברם ההבדל בין כוחה הבונה של האש לבין כוחה המשחית נעוץ בבחירותיהם השונות של אהרון הכהן ובניו. עבור אהרון, העושה באש שימוש חיובי – האש בונה ויצירתית, ואילו עבור בניו, העושים באש שימוש זר ופסול – האש הרסנית ומכלה.
דברים אלו עשויים לשפוך אור על תפילתו של הראי"ה קוק : "בלבבי משכן אבנה … ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה". בכל אדם, מסביר הרב קוק, בוער נר תמיד – אש, אנרגיה אשר נפח באפינו ה'. צביונה של אש תמידית זו תלוי באדם. על האדם לבחור את הצביון אותו הוא משווה לאש התמיד שלו, צביון אשר יונק ממקורות אש העקידה, ההקרבה והאמונה. בחירה נכונה של האדם, היא אשר תציל מאש זרה ותוודא שאש התמיד תוקד על המזבח ולעולם לא תכבה.
