"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ:" (שמות ב, ה)
שתי גרסאות מופיעות בגמרא (סוטה יב:) לביאור המילים "ותשלח את אמתה". רבי נחמיה אומר כי בת פרעה שלחה את שפחתה(=אמתה) למשות את התיבה, ואילו רבי יהודה אומר כי בת פרעה שלחה את ידה(=אמתה) למשות את התיבה, ונעשה לה נס, ונתארכה ידה.
גרסת רבי יהודה מעוררת תהיות, בפרט מאחר שבת פרעה היתה יכולה לחזות מראש, כי ידה תקצר מלהגיע אל התיבה המרוחקת. מדוע, אם כן, התיימרה לשלוח את ידה אל התיבה לכתחילה? הסבר נפלא לדבר מביא הרב שמחה בונים מפשיסחא: "אלא יש ללמוד מכאן תועלת גדולה בעבודת ה'. שלא למנוע אדם את עצמו בשום מעשה הישר והטוב. אף שיראה מראש שלא יעלה בידו להגיע עדי תכליתו. דאם באמת יכוון האדם במעשהו בכל לבו ונפשו, אין שום דבר שבעולם עומד לנגדו…וכן כאן, היא עשתה את שלה לשלוח ידה, על כל פנים אמה אחת, ונעשה לה נס שנשתרבבה אמות הרבה. " (קול מבשר ח"א, שמות).
בת פרעה מלמדת אותנו לא להירתע ממשימות בלתי אפשריות. עצם החפץ האנושי להשלמת המשימה, חשוב אף מהשלמת המשימה בפועל, השאיפה אל המוגמר היא בבחינת המוגמר עצמו, כדברי הרב קוק: "אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר – אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות." (אורות התשובה ה, ו).
ואולי אין במעשיה של בת פרעה משום שאיפה ערטילאית גרידא. יתכן כי בת פרעה לא ביקשה לסמוך על הנס, אלא אכן האמינה באמת ובתמים, כי בכוחה למשות את התיבה מן המים. יתכן כי פעולת שרבוב אמתה של בת פרעה לא היתה על-טבעית, אלא טבעית ומוחשית לחלוטין. דברים אלה מוצאים את ביאורם בדברי הרב קוק בפסקה מרכזית באורות הקודש: "הידיעה, הרצון והיכולת" (מוסר הקודש, פ"ז), בה קושר הרב קוק בין היקף ידיעותיו של האדם, לבין רצונותיו ויכולותיו.
הרב קוק מבהיר, כי ידיעותיו של האדם הן המקור לרצונותיו. האדם השאפתן חייב בראש ובראשונה לדעת לקראת מה הוא שואף. וככל שידיעותיו של האדם עמוקות ומלאות, ממילא שאיפותיו של האדם ורצונותיו עזים ומוגדרים, ובלשון הרב: "הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב. חמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר."
ידע ורצון הינם מושגים אשר בכוחם להיות בלתי מוגבלים. ידיעותיו של אדם ושאיפותיו – כל אלה עשויים להישאב ממקור רוחני אינסופי. ברם, ידיעותיו של האדם ורצונותיו, הנשאבים ממקור נצחי ובלתי מתכלה, משליכים על יכולותיו הפיזיות של האדם. ככל ששאיפותיו של האדם עזות יותר, מגלה האדם בעצמו יכולות פיזיות בלתי מוגבלות להביא למימוש שאיפותיו, ובלשון הרב קוק: "גבורת הרצון מחוללת את היכולת. למדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת אחוזים יחד, ובמקום שנמצא מדע לאין גבול שמה הרצון הוא בלתי גבולי, והיכולת בלי גבול, גם היא."
יכולותינו האנושיות המוגבלות אינן משקפות את הכוח האמיתי הגלום בנו, כי אם את נכונותינו הדלה לממש את הפוטנציאל האינסופי הגלום בנו, וכמיהתנו לחיים מוגבלים, דלים.
כמיהה אנושית זו לצמצום מוצאת את ביטוייה בשירה של מרים רבקה רוכמן – "שאין להם שעור": "אֵילוּ דְבָרִים שֶאֵין לָהֶם שִעוּר הַצְחוֹק וְהַתְכֵלֶת וְהָרֶגַע, וּמִן הַיָגוֹן בָּא אֵלַי תְכֵלֶת, וּמִן הַפַּעֲמוֹן בָּא אֵלַי צְחוֹק, וְהָרֶגַע בָּא מִתוֹך עַצְמוֹ – אַל תִקְרְבוּ! – לָחַשְתִי, חוֹסֶמֶת – רוֹצָה אֲנִי לִהְיוֹת מֻגְבָּלָה, – מְצֻמְצֶמֶת כְּרַעַש, סוֹפִית כַּמֻגְמָר. אֵינֶנִי רוֹצָה לִהְיוֹת בְּלִי שִעוּר. עוֹדֶנִי עוֹמֶדֶת. שוֹלַחַת קוֹלִי לִפָנַי, כְּמִבְצָר. וּצְחוֹק וּתְכֵלֶת וְרֶגַע מִשְתַלְחִים בִּי,נוֹגְחִים בִּי, בְּלִי שִעוּר."
לא כן בתיה. בת-ה', הנושאת בגאון שמה את האינסוף האלקי, השואפת לנצח. רצונה להיות בלי שעור, בלי מידה. בשאיפתה אל האינסוף מותחת בתיה את כל ישותה, רוחה וגופה אל האופק, מייחלת אל המרחב.
בתיה ממלאת את העולם, אין מקום שידה לא תשיג, אין פסגה לה לא תוכל. בתיה אינה מחפשת מתנדבים שיעלו עבורה השמימה או שיעברו לה אל עבר הים. היא עצמה מעפילה לשמים וצולחת את הים, כאילו היו אלה במרחק הושטת יד – "הושט היד וגע בם", בהקנותה פרשנות פשוטה ומורכבת גם יחד לדברי הכתוב: " לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל', י"ד).
