האם העלייה לארץ ישראל היא מצווה? התשובה לכאורה היא שבוודאי שכן. לא זו בלבד שהרמב"ן מנה אותה כמצוות עשה, אלא שאף אלה שלא מנו אותה כמצוות עשה ראו את העלייה לארץ כיסוד גדול, ואת כיבושה ויישובה כמימוש של ברית אברהם אבינו. הרמב"ם עצמו כתב דברי מרחיקי לכת על ארץ ישראל אף שלא מנה את ישוב הארץ כמצווה: "…אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב… גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין שנאמר וכל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא…" (הלכות מלכים).
אולם בפרשת השבוע אנו למדים יסוד גדול יותר מאשר יישובה של ארץ ישראל. במוקד הפרשה אנו מוצאים שני חטאים – הן את חטא המרגלים והן את חטא המעפילים. המרגלים חטאו חטא נורא בכך שלא עלו – כשהייתה מצווה לעלות; המעפילים חטאו חטא נורא בכך שעלו – בשעה שהקב"ה ציווה לא לעלות. הדבר מלמד כי מעל למצוות ישוב ארץ ישראל בפרט, ומעל כל המצוות בכלל – מתנשא יסוד מהותי העולה על כל המצוות כולן: השמיעה בקול ד'. ואכן, מצאנו בהיסטוריה עוד תקופות בהן היה אסור לעלות, ובעיקר לאחר נבואות ירמיהו על החובה להיכנע לבבל, ודברי רב יהודה אמר רב ש"כל העולה (בזמנם שלהם) מבבל לארץ ישראל עובר בעשה.
כאמור, אין מדובר בענייני ארץ ישראל בלבד. זהו יסוד כל התורה כולה. שמירת שבת – לרוב היא מצווה גדולה, אך במקום בו הקב"ה ציווה לחלל את השבת כדי למנוע פיקוח נפש, המחלל הוא המקיים את מצוות ד' וה"שומר" על השבת הוא המפר אותה; חובת אמירת אמת היא חובה ייחודית, שרק עליה ציוותה התורה לא רק שלא לעבור, אלא גם להתרחק מאוד ממנה "מדבר שקר תרחק". ואף על פי כן מצאנו שהתורה עצמה מצווה לשנות מפני השלום, ולא זו בלבד, אלא שהקב"ה עצמו שינה לעתים מפני השלום, וכן על זה הדרך.
זו המשמעות הגדולה של כותרת עשרת הדיברות "אנכי ד' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". למעשה – זו המצווה המהותית היחידה, וכל השאר הן ביטויים למצווה זו. זו המצווה היחידה שהיא הנצחית והקבועה; זו המצווה היחידה שאפילו נביא אינו יכול להפר ואפילו לא בהוראת שעה; כל קיום של כל מצווה אחרת כפוף ל"אנכי", ובשעה שהקב"ה מבשר כי רצונו הוא דווקא בהקפאת המצווה ובאי-קיומה, כגון אליהו בהר הכרמל המקריב בבמות גם בשעה שהן אסורות, אנחנו מצווים לשמוע בקול ד'.
זוהי גם זכות וגם משימה. הזכות הגדולה היא לקיים בכל מצווה שאנו מקיימים את "אנכי ד' א-לוהיך", שכן יסוד זה מדגיש שמהות המצווה היא שמיעה בקול ד'; המשימה הגדולה היא לברר בכל פעם מחדש מהו הציווי של הקב"ה בעת הזו, ולהיות נאמן באופן מוחלט לציווי זה, אף אם הוא הוראת שעה המחייבת לעשות דבר מה אחר. בכל שעה ושעה בוחנים חכמי התורה שבעל פה את הציווי הא-לוהי ומלמדים אותנו מהו הדבר הנכון לעשות כעת.
