דווקא בפרשת קורח צריך להזכיר לנו שוב ושוב: המחלוקת היא מבורכת, והיא מהמאפיינים היסודיים ביותר של תלמוד תורה. היא מילת קודש, שמאפשר לברר את כל צדדי האמת. אלא שכמו כל עניין רוחני יסודי – צדיקים ילכו בה בשעה שהם נוהגים באורחות מחלוקת בדרך הראויה, ופושעים ייכשלו בניהול מחלוקת בדרך שאינה ראויה. על כן, רשומים כאן כמה דברים שהם מעין "הלכות מחלוקת", המלמדים כיצד יש לקיים מחלוקת אמיתית וקדושה, כדי להוציא את כל יסודות האמת לאור.
א. לשם שמיים. זו הנקודה העיקרית והמרכזית בכל מחלוקת. לשם שמיים – לא כאמירה מניפולטיבית; לא כהעמדת פנים; לא כטכסיס שנועד לחפות על האינטרסים הפרטיים; לא כטיעון המונע אפשרות של הסכמה וויתור. לשם שמיים אמיתי, כן, שהוא הוא מטרת המחלוקת ויסודה.
ב. מטרת המחלוקת ויסודה היא הליבון. לא הניצחון. המטרה העמוקה היא להפוך קונפליקט לדילמה. שכל אחד מהחולקים יצליח להכניס גם את עמדת השני לתוכו, ומתוך כך הדברים ייהפכו לדילמה פנימית, שתאפשר דיון אמיתי. נוהג זה אינו שולל את ההכרעה לכיוון מסוים, אולם זו הכרעה רכה יותר, כי היא כוללת גם את האמתות של הצד השני בתוכה.
ג. לדון לגופו של עניין. לא לגופו של אדם.
ד. לדון לגופו של עניין. לא בקביעה כי מדובר באינטרסים סמויים. רבים מהחלוקים טוענים לדוגמה כי עמדת הצד השני נובעת מרצון למצוא חן בעיני הבריות. אמירה שכזו – לא זו בלבד שאפשר שהיא שיקרית (שהרי מניין לאדם מה צפון בלב חבירו?), אלא שהיא מונעת דיון אמיתי, שהרי אין טעם לחלוק על אדם שכל עניינו הוא רק למצוא חן. ועוד יותר מכך – יש באמירה זו גאווה גדולה, שהרי הטוען אותה אומר שהוא הצדיק שאין מטרתו כלל למצוא חן בעיני הבריות, ואילו השני הוא הרשע בסיפור. אין טעם בקיום מחלוקת בדרך זו.
ה. טכסיס מכוער הוא להעמיד את עמדת השני בצורה גרוטסקית ושקרית – כדי שיהיה קל לתקוף אותה. מוטל על כל בעל פלוגתא בראש ובראשונה להיות מסוגל להציג את עמדת הצד השני ביושרה פנימית, בדיוק באותה דרך בה הצד השני היה מבקש שיציגו את עמדתו. לאחר מכן הוא יכול לתקוף אותה, לחלוק עליה, לטעון לאי-קבילותה ואי-הלגיטימיות שלה, והדבר יהווה דרך ראויה לקיומה של מחלוקת. אולם בשעה שאדם אינו טורח לברר את הטיעונים של הצד השני, ולמעלה מכך – הוא אף מציג אותם במזיד בצורה מגוחכת, הוא חוטא לקדושתה של המחלוקת ולתפקידה.
ו. היכולת להודות בטעות, לסגת, לפתוח את הלב לעמדת השני, היא המבטיחה יותר מכל את שמירת המחלוקת בגבולותיה. יכולת זו תלויה בראש ובראשונה בעבודת המידות, וביכולת האדם להיות "מודה על האמת", וכיהודה בן יעקב להודות "צדקה ממני". הרבה עוז צריך כדי להודות בכך. מעבר לכך, אין מדובר במידות בלבד, כי אם גם בתפיסה פילוסופית עמוקה, שעיקרה מבוסס על "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", וההכרה כי אין האמת מצויה במקום אחד בלבד, אלא שיכולה היא להתגלות גם במקומות אחרים של הדעות והמציאות.
ז. אי הגלישה לפסים אישיים מצויה פעמים רבות בדברי חז"ל המדריכים את אורח ניהול המחלוקת. הדבר בולט בעיקר בסוף הדיון: " אמר רבי חייא בר אבא אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר את והב בסופה אל תקרי בסופה אלא בסופה" (קידושין ל ע"ב). כשנפרדים בעלי הפלוגתא בדרך זו – אות הוא כי הייתה זו מחלוקת אמיתית.
אפשר שדווקא כשנאמץ את היסודות האלה נוכל לשוב אל הקריאה לאחדות.
