מחלוקת קורח ועדתו לא חוסלה לאחר שהאדמה פתחה את פיה ובלעה את עדת קורח. עדת בני ישראל הלינה על משה ועל אהרון וטענה כי הם אלה שהמיתו את עם ד'. עובדה זו לעצמה אינה ברורה דיה – הלוא העם הסכים למבחן המחתות, ולא זו בלבד אלא שהוא חזה באחד הניסים הגדולים ביותר שאירעו אי פעם – פתיחת האדמה את פיה, לאחר שמשה רבינו אמר כי זה יהיה האות כי הקב"ה בחר בו, ולא מלבו הוא בדה את כל אלה. אולם הדבר לא הועיל. לעומת זאת, גם לאחר המגפה הקשה שהפילה בעם מעל ארבעה עשר אלף אנשים – נראה שהסערה לא שככה. מה שהביא בסופו של דבר להפסקת המחלוקת הקשה היה פריחת המקל השקד. אלא שלא ברור מפני מה היה בכוחה של פריחת השקד לעשות, שלא היה בכוח כל האירועים שקדמו לפריחה זו. שאלה זו נידונה בדרכים שונות לאורך הדורות. יש שביארו כי אין מדובר בדבר מה מיוחד בשקד עצמו, אלא בתהליך כולו, ולמעשה העדה שהלינה על משה רבינו התפוררה בסדרה של אירועים, שמקל השקד היה האחרון שבהם; היו שביארו כי היה באות השקד דבר מה מיוחד; כאמור, התורה עצמה לא הסבירה מה מיוחד היה בו, ומה הסיבה שהדרכים האחרות לא צלחו, והותירה לנו לדורות שערי פירוש.
אפשר שהנקודה המיוחדת בפריחת השקד אינה קשורה לשקד או לפריחה, אלא לשפה השונה של הניסיון להכריע במחלוקת זו. השפות הקודמות היו שפות של כוח ושל עוצמה – עוצמתו האין-סופית של ריבונו של עולם, וכוחו הגדול של משה רבינו, בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים. מחלוקות המוכרעות בכוח אינן מביאות לשכנוע. הן מביאות פעמים רבות לכניעת הצדדים החלשים, או לחיסולם של אלה שלא צדקו בדבריהם. אולם דרך הכוח אינה הופכת שונא לאוהב. היא מסוגלת להכניע – לא לשכנע. אנו למדים זאת פעמים רבות במקרא, ואפילו בספר איוב, בשעה שריבונו של עולם בא בכוח מילולי בדין עם איוב, ונוזף בו "איפה היית ביוסדי ארץ" איוב שם ידו למו פיו, אולם אינו משתכנע. כדי להפוך בעל מחלוקת לשותף יש צורך בשפה אחרת – היא שפת ההתלכדות. אפשר שמקל השקד מבטא אכן את השפה האחרת הזו. זו שפת הפריחת הפרח, ציצת הציץ, והעובדה כי כולם רואים, נוטלים איש את מטהו, משוכנעים כי אהרון הכהן הוא זה שנבחר, ומכאן ואילך אין עוררין על כך.
אם אכן זהו הכיוון הנכון אנו למדים על כך דברים רבים. בויכוחים רבים נעשה ניסיון ההכרעה בכוח. לעתים מדובר בכוח פיזי, אולם פעמים רבות מאוד מדובר בכוח רוחני: בין באלימות מילולית, בין בציניות, בין בהטעיה, בין בהצגת עמדת הצד השני בצורה מעוותת כדי שיהיה נוח לתוקפה, בין בטוקבק מעליב ופוגע ובין במאמר מלומד לכאורה שכולו חירופים וגידופים. הצד השווה שבכל אלה הוא שנעשה ניסיון להכריע את הויכוח בעזרת כלים כוחניים, שאכן עלולים להביא להשמטת הקרקע מתחת עמדת הצד השני, אולם לא לביטולו של הדיון. הכאב, הסתירה, העוצמות, הדעות, החתרנות – כל אלה ימשיכו להיות, כיוון שכל אלה אינם מוכרעים בכוח. אפשר שמקל השקד מבטא דבר מה אחר לחלוטין: יביא כל אחד את מקל השקד שלו ויניח אותו לפני ד', ואנו נחזה כולנו איזה מקל יפרח ואיזה יבול. במקום הניסיון לבטל את עמדת הצד שני יחזק כל אחד את דרכו שלו, יקשיב לביקורת עליה כשהיא עניינית ויתברך ממנה, אך יתמקד בעיקר בחיזוק וביצור הדרך בה הוא מאמין באמת, ביושרה, ובטהרת הלב. בדרך זו בונים עולם ומלואו, ובטווח ארוך האמת מורה את דרכה.
