איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו, אני ד' – כיבוד אב ואם אינו פריווילגיה שניתנה להורים, כתמורה על החסד שהם עשו עם הילדים. כיבוד אב ואם יונק מכבוד שכינה, ונובע מכך שריבונו של עולם ציווה על כך ("אני ד'"). בשל כך, מכפיף מדרש ההלכה את כיבוד אב ואם לכבוד שמיים, ואנו למדים כי בשעה שהורים מצווים על הילדים לעשות דברים המנוגדים למצוות – אסור לציית לכך, ויש לפעול רק בדרך בה ריבונו של עולם ציווה עלינו לחיות. אחד הנימוקים המופיעים ליסוד הגדול הזה הוא שאף ההורים עצמם כפופים לכבוד שמיים, ועל כן אין הם יכולים לצוות להפר אותו.
בד בבד עם הפטור המוענק לבן בקביעה שאסור לו לציית להוראה זו – צריך ללמוד את ההלכה המיוחדת הזו גם מנקודת המבט של ההורים. מצווה זו מעצבת באופן מיוחד את הקשרים בין הורים וילדים שבתורה. אנו לעתים טועים בפרשנות, וסוברים כי הילדים שלנו אמורים לשרת אותנו, להשביע את רצוננו, וללכת בדיוק בדרך שאנו מתווים להם. כאשר אין הם עושים זאת, אנו כועסים מאוד, ופגועים מאוד, ולפעמים מפעילים עליהם מניפולציות הפוגעות בהם, ומציגות אותם כמי שאינם מקיימים את העניינים היסודיים ביותר בתורה, כמו כיבוד אב ואם. ברם, הגבלה זו מלמדת אותנו כי חלק מהותי במצוות כיבוד אב ואם הוא נובע מהעובדה שלא רק ההורים והילדים מצויים במצווה זו, אלא גם ריבונו של עולם, שמכוחו נוצרת חובת היראה. כיוון שכך, אנו צריכים להתבונן על אחריותנו כהורים: לא פריווילגיה של ההורים יש כאן, אלא חובה המוטלת על הילדים, ולא חובת ריצוי ההורים היא העומדת במוקד, אלא ההתקדמות וההתעלות לקראת ריבונו של עולם. כשהיחס אלינו כהורים משרת את ההתקדמות הרוחנית הזו – הילד מצווה על כך, והיסוד זה הוא כאמור מהעיקריים ביותר שבתורה; כאשר התביעות שלנו אינן מקדמות את הילדים שלנו לקראת ריבונו של עולם אנו מנסים לנצל את המצווה לצרכנו האישיים, ואז השימוש הזה אינו ראוי ואינו נכון.
יתרה מזו – פעמים שהורים עושים שגיאות חינוכיות, ומבקשים מילדיהם בשם כיבוד אב ואם לשקר (במה שהם מכנים "שקר לבן"), להאזין לרכילות, לעגל פינות למען הנוחות האישית וכדו'. בבקשתנו זו אנו מועלים בתפקידנו החינוכי, ואנו גם טועים לחשוב כאילו מעשים קטנים אלה אינם פוגעים במגמה הכללית של החינוך שאנו מבקשים להיות בו דוגמה. ברם, למעשה הדברים הם בדיוק הפוכים. בשעה שהורים מחנכים את ילדיהם אחד בפה ואחד בלב, ואינם מגשימים את מה שהם מכוונים לקראתו בעצמם – הילדים קוראים את ההורים היטב, ורואים כי מדובר בצביעות ובשקר פנימי, והיכולת לחנך בדרך זו מצטמצמת בהרבה. כאמור, לא זו בלבד שהילדים אסורים בציות לנו במצבים מעין אלה, אלא שהדבר גם מהווה תפיסה עצמית שגויה של המצווה.
הכנסת חובת כיבוד אב ואם וציות להם לקונטקסט של מחויבות משותפת של כל המשפחה כלפי ריבונו של עולם היא היסוד הגדול של המצווה הזו. כשהיא מכוונת לכך, היא מגשימה את שלשלת המשפחות בישראל, ואת קדושה האומה הישראלית; כשהיא מנוצלת לרעה, היא אסורה. כשהכבוד הוא כבוד היונק מכבוד שמיים והמורא עולה מתוך האמונה העמוקה של ההורים והילדים כאחד – היא מחיה את עתידו של עם ישראל; כשהוא מנסה להוביל את הילדים לכיוונים אסורים, מתוך ניצול מניפולטיבי של כיבוד אב ומוראו – היא אסורה. כמו בעניינים רבים אחרים, צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם.
