Search
דבר תורה פרשת בלק

פרשת פקודי: ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד

ספר שמות מסתיים בסיפור סיומה של מלאכת המשכן. רגע סיום מלאכת המשכן אשר אמור להיות רגע השיא של המלאכה, נראה על פניו כסיפור של אכזבה עבור משה רבנו.


” וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה’, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה’, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן”.

משה אשר ניצח על המלאכה במשך חודשים רבים, רוצה מן הסתם להכנס פנימה אל תוך המשכן כדי לראות את הבית החדש שבנה ולהנות מקדושתו והדרו, ברם זכות זאת נשללת ממנו לכאורה. מדוע?

ע”פ חז”ל משה לא נכנס פנימה מבחירתו וכך אומר המדרש (תנחומא ויקרא א ): “…שאמר לו הקב”ה עשה לי משכן ועמד ונזדרז ועשה משכן והיה עומד מבחוץ, שהיה מתירא לבא אל אהל מועד שנ’ (שמות מ) “ולא יכול משה לבא אל אהל מועד”. אמר הקב”ה אינו דין שמשה שעשה את המשכן יהא עומד מבחוץ ואני מבפנים אלא הריני קורא אותו שיכנס לפיכך כתיב ויקרא אל משה…”.

משה רבנו מתיירא להכנס לאוהל מועד. אשר על כן, בתחילת ספר ויקרא קורא לו הקב”ה לבא ולהכנס פנימה – “ויקרא ה’ אל משה”.

סירובו של משה להכנס פנימה ללא רשות, משקף את תמציתו של ספר שמות. כבר מראשיתה של התגלותו של הקב”ה על עם ישראל במעמד הר סיני , מזהיר אותנו הקב”ה על חשיבותה של העצירה ברגעי השיא:

“(יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר: (כ) וַיֵּרֶד ה’ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה’ לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה: (כא) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה’ לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב: (כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה’ יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה’: (כג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה’ לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ: (כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה’ לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה’ פֶּן יִפְרָץ בָּם:”

היכולת לגלות את הקב”ה תהיה דווקא מתוך הבנת הגבולות האלוקיים והמגבלות האנושיות. פריצת הגבולות תביא לאבדן הדרך. כך אירע לנדב ואביהוא בניו של אהרון. ברגע השיא של חנוכת המשכן, לא עצרו הם את עצמם, פרצו פנימה אל תוכו של קודש הקודשים וקיפחו את חייהם “בהקריבם אש זרה אשר לא ציווה אותם”. בגילוי הקדושה בעולם יש עוצמה, אך גם סכנה. אם לא נדע לנווט בתוך ההתגלות, עשויה התלהבות של קדש להפוך לאש זרה של אקסטזה עצמית.

לכן הקב”ה מזהיר אותנו בהגבלות. דווקא עם גילוי הקדושה עלינו לדעת את המגבלות, אשר יתנו לנו כח לקלוט את ההתגלות. כאשר הקב”ה מציב את הגבולות, נעשים הם מסלול עבורנו להתקרב אליו. כך אפשר להתחבר מעולם סופי אל האינסוף, מאחר ובתוך הגבול טמונה האנרגיה האינסופית של הציווי האלוקי. כאשר אנו מנסים לפרוץ את הגבולות ללא ציווי וגיבוי של הקב”ה, מנסים אנו להתחבר אליו מתוך מסלול מוגבל הבנוי על האנרגיות הסופיות שלנו ולכן מהלך זה נכשל ועשוי להסתיים בנתק שבין הגוף לנשמה ועזיבה טראגית של העולם. כך ארע לנדב ואביהוא ועל זה מזהיר הקב”ה במעמד הר סיני.

עם ישראל החזיק מעמד כ-40 יום לאחר מעמד הר סיני, ברם כאשר משה מתעכב מלחזור, נפרצים הגבולות ונוצר עגל הזהב:

“וַיִּתְפָּרֲקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”.

העם מתפרק מכל מסגרת ויוצר עגל מסכה (מלשון התכה, התפשטות). הם עשו את העגל כדי לעבוד את אלקים: “חג לה’ מחר”, ברם הם עשו זאת ללא ציווי אלקי, כפי שיעשו נדב ואביהוא בהמשך ובכך הפכו אותו לעבודה זרה.

עבודת המשכן הינה התיקון לחטא העגל – “…תבוא ‘ועשו לי מקדש’, ותכפר על מעשה העגל, שנאמר בו ‘קום עשה לנו אלהים’ (מדרש אגדה בובר שמות לה). אשר על כן, המשכן עטוף במסגרות ובציוויים של הקב”ה. כתיקון לעגל המסכה, מלא המשכן במסכים המזכירים לנו שלא ניתן להכנס לכל מקום ובכל עת – “ואל יבוא בכל עת אל הקודש”. הצלחת מלאכת המשכן אינה רק במבנה המושלם כי אם גם ובעיקר בהצלחה לשמור לחלוטין על המסגרת וציווי הקב”ה – “וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ”.

זוהי גדולתו של משה רבנו. ברגע השיא של גמר המשכן, מסוגל הוא לעצור את עצמו ולא להכנס פנימה כי אם לחכות לציווי האלקי אשר יגיע בתחילת הספר הבא. המלה “ויקרא” בפתיחת ספר ויקרא כתובה עם א’ זעירה המסמלת את ענוותנותו של משה רבנו. בזכות היכולת שלו להקטין את עצמו זכה הוא לגדולה הנשגבת ביותר – “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה”.

עולמה של היהדות רצוף הוא בגבולות, ברם עלינו לזכור שגבולות אלו אשר ניתנו על ידי האלוקים הם הנותנים לנו כח ועוצמה לנווט את דרכנו בחיים.

אדם המהלך על גג מגדל גבוה אשר אין בו מעקה, ירגיש מפוחד ומבוהל גם כאשר נמצא הוא במרחק רב מקצה הגג. ברם אם יושם מעקה בקצה הגג, ירגיש האדם בטחון להסתובב שם באופן חופשי. הגבול הוא שנותן כח ובטחון להתקרב לעולם של קדושה. זהו המסר הנצחי אותו מנחיל לנו משה רבנו כהדרכה לטיפוס במסילה העולה אל הר הקודש ואל בית ה’: “הגבל את ההר וקידשתו”

 

דילוג לתוכן