בסיום הפרשה והחומש מתואר החיבור בין המשכן, העם, כבוד ה' ועמוד הענן: פרק מ (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: (לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: (לח) כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:
למלים האחרונות "לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל" יש משמעות מיוחדת בהיקפה. המשמעות מבטאת את אחד ההבדלים הבולטים בין היהדות ובין כל הדתות האחרות, שהתפתחו או מבשורת התגלות האל למבשר – מייסד הדת, או מהארה פנימית שהיתה למבשר עקב עיון מעמיק או הברקה אינטואיטיבית. בעקבות השינוי הרוחני או הנפשי שעבר המבשר הוא יצא אל עדת מקורביו או אל ההמונים ואלה מהם שנתנו אימון בדבריו סייעו לו למסד את הדת. (אלה שלא נתנו אימון נשארו בחוץ ושרדו בדו-קיום, או נאלצו בהמשך להצטרף, או לא שרדו במאבק – אלים או רוחני). בכל אופן היזמה יצאה מיחידים וההתפשטות החלה מאימון שניתן ע"י הרבים לבשורת היחידים. אחת התוצאות היא כי דתות אלו הן דתות ליחידים – בתחילה מעטים ואח"כ רבים או המונים, אבל לא דת מיוחדת של עם מסוים.
לעומת זאת ייחודה הכפול של היהדות הוא בהיותה מלכתחילה דת של עם* שחווה ישירות את התגלות האל, כל אחד בעם אישית וכולם ביחד לוגיסטית – סמוכים פיזית זה לזה. כשיש התגלות ישירה של האל, כפי שהיה ביציאה ממצרים ועוד יותר מכך במעמד הר סיני, לכל העם – אין האימון האישי במשה רלבנטי להחלטה של המתבשרים אם הוא אכן מייצג את האל. התהליך ההכרתי בקיום ה' וידיעת רצונו הוא תוצאת אותה התגלות ישירה לכל אחד בעם בהיותם ביחד. ומהכרה אישית וודאית זו נובע האימון הניתן במשה: לא האימון במבשר מביא להכרת האל אלא הכרת האל מביאה לאימון במשה: שמות יט (ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם.
להבהרה, ההתגלות המוקדמת למשה לא היתה שליחות לבשר לעם על קיומו של האל ועל מצוותיו, אלא להכין אותם למבצע של היציאה ממצרים שבמהלכו ובהמשכו התגלה ה' לעם.
ואמנם, בעוד שמבשרי הדתות האחרות פנו למתבשרים במלים "אני ראיתי" אומר משה לעם פעמיים בפרשת יתרו [ועוד פעמים אחדות אח"כ]: "אתם ראיתם". פעם באשר ליציאה ממצרים ופעם באשר להתגלות בחורב:
שמות יט (ד) "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים"
שמות כ (יח) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם":
חלק מיוחד ובלתי נפרד בהתגלות האל היה לעמוד האש והענן שליווה והנהיג את העם ברציפות מתחילת היציאה ממצרים עד בואם לארץ. לפיו נקבע מתי ילכו, לאן ילכו, מתי יעצרו וינוחו והיכן. אי אפשר היה שלא לראותו, להיות מודעים ולחוש במלואה את הנהגתו של העמוד במשך כל התהליך הארוך של הגאולה וזהו מה שמדגישה התורה לדורות – שהרי אותו דור ידע היטב שעמוד האש והענן שוכן על המשכן ומוביל אותו – "לעיני כל בית ישראל".
*הערת הבהרה: משמעות המושג דת-של-עם והשלכותיה הן עניין למאמר ארוך ולכן נפרד. אפשר, לעניות דעתי, לתמצת אותה במשפט: "אין אני יהודי מכיון שאני מקיים את מצוות התורה – אני מקיים אותן מכיון שאני יהודי".
