לספר במדבר מבנה מרתק. הספר פותח בסידור מופתי של מחנה ישראל. כל שבט ממוקם במקום שלו, מקבל את הדגל שלו ואת המספר שלו. עשרת הפרקים הראשונים של סידור הפרטים והכללים, מגיעים לשיאם ברגע בו המחנה מוכן לנסוע ולהתקדם קדימה:" וַעֲנַן יְהוָה עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, בְּנָסְעָם, מִן-הַמַּחֲנֶה. וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ".
ברם, דוקא ברגע זה מתחיל הכל להשתבש. המשכו של ספר במדבר מגולל לפנינו חטאים ונפילות נוראיות של העם, החל מחטא המתאוננים והמתאווים תאווה, דרך חטא המרגלים, קורח ועדתו ובעל פעור ועד חטאיהם של ראשי האומה – משה, אהרון ומרים. חטאים אלו מייצגים שתי קצוות. מחד עדים אנו לנפילות המגיעות לשיא שפל המדרגה בתאוות בשרים, גילוי עריות ועבודה זרה. מאידך, מוצאים אנו חטאים של מנהיגים אשר שאפו לגדולות. חטא המרגלים, היה חטאם של ראשי העדה, כולם צדיקים, "כולם אנשים ראשי בני ישראל". המרגלים רצו להישאר במציאות הרוחנית העליונה של המדבר ועל כן סרבו להיכנס לארץ. גם קורח ועדתו טענו טענות של גדלות שהרי "כל העדה כולם קדושים". קורח, אדם גדול היה וטעותו נבעה דווקא בשל גדלותו.
החטאים כרוכים זה בזה. ההתנתקות של מנהיגי העדה מן העדה, הטיפוס שלהם במעלה ההר במנותק מהעם, יצר מציאות בה ההנהגה הרוחנית לא רלוונטית ולא פלא שהעם נופל מטה מטה. המנהיגים הרוחניים מחפשים יותר מדי קדושה, מתוך שאיפה לחזור למעמד הר סיני. אמנם, תוך כדי שאיפה רוממה זו, שוכחים הם שעיקר האידיאל של הקדושה הוא להורידה ארצה, וכפי שמצווה הקב"ה את משה בהר סיני – "הַגְבֵּל אֶת הָהָר – וְקִדַּשְׁתּוֹ". היכולת להתקדש מותנית היא בהגבלה של הקדושה, בכך שלא נטפס יותר מדי למעלה. יש לעלות, אך בו בזמן להישאר מחוברים לקרקע בבחינת "לך רד ועלית": "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם".
שיא הנפילה של ספר במדבר הינו כאמור חטאו של משה רבנו אשר אינו מצליח להתחבר את העם בחטא מי מריבה ומתייחס אליהם בזלזול – "שמעו נא המורים". הרב חרל"פ בספרו מי מרום ה', מתמצת את חטאו של משה רבנו בניואנס קטן, הבדל בין שתי מילים דומות – קהל ועדה. הקב"ה מצווה את משה רבנו " קח את המטה והקהֵל את העֵדה".
משה ואהרון לעומת זאת, מבצעים פעולה שונה במקצת:
"ויקהִילו משה ואהרֹן את הקהל". "קהל" הינו אוסף מקרי של פרטים. "עדה" היא קיבוץ של אותם הפרטים תחת חזון משותף של "עדות" המוליך את העדה אל עבר "יעד" מוגדר. "אולם מכיוון שמצד חיצוניותם של ישראל לא היתה ניכרת בהם בחינת 'עדה' ומשה ואהרן הכירו בהם רק בחינת 'קהל', שהוא רק קבוץ של הרבה פרטים, לכן הקהילו שניהם 'את הקהל' ולא 'העדה'." (הרב חרל"פ שם).
פרשת פנחס, היא הפרשה בה מתחילים מחדש לראות את האור. הסדר חוזר למחנה. פוקדים את העם בשנית, מתחיל תהליך חלוקת הנחלות ומיקום כל שבט במקומו ומעל הכל – נבחר מנהיג חדש, מנהיג רענן השונה מכל המנהיגים שנכשלו במדבר. תפקידו של יהושע בן נון הוא לבנות את הקהל מחדש כעדה.
"יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדה". "אלהי הרוחות – למה נאמר? אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו." (רש"י). יהושע הוא מנהיג קדוש, אך קדושתו לא ניתקה אותו מהמציאות הנורמלית ואשר על כן מסוגל הוא לסבול כל אחד לפי דעתו. בשל סיבה זו נבחר הוא כמנהיג שיכניסם לארץ וכפי שמתארים חז"ל:
"ויאמר ה' אל משה קח לך – מה שבלבך, קח לך – מה שבדוק לך, את יהושע בן נון – אתה יודע שהרבה שרתך יהושע והרבה חלק לך כבוד, שהוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, מסדר הספסלים, ופורס את המחצלאות " (ילקוט שמעוני, פנחס).
יהושע נבחר לא רק בשל התורה שלו אלא בגלל שהבין שבבית המדרש הכלים המעשיים, הספסלים והמחצלאות, מהותיים לקיומה של התורה לא פחות מהתורה עצמה. יהושע נמצא גבוה למעלה אך מחובר עמוק למציאות הנורמלית.
חברה הנמצאת באבדן דרך וסובלת ממשבר מנהיגות, זקוקה נואשות למנהיגים מסוגו של יהושע, אשר יכול "להקהיל את העדה" מחדש, מנהיג רוחני אשר דעתו מעורבת עם הבריות, מנהיג בעלי יכולת הכלה של האחר והשונה אשר מסוגל לסבול כל אדם באשר הוא ולהבין את העובר על נפשו, מנהיג "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". אמן כן יהי רצון
