בסוף פרשת בלק מתואר מעשה זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, עם האשה המדינית כזבי בת צור לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל. מעשה זמרי מעורר את חמתו של פנחס בן אלעזר הכהן, אשר דוקר ברומח את החוטאים ובכך מביא לעצירתה המיידית של המגפה שפשתה בבני ישראל.
פרשת פנחס פותחת בניתוח מעשה פנחס (במדבר כ"ה, י'-י"ג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
דברי הכתוב מורכבים. מצד אחד משתקפת הכרת התודה לפנחס אשר בלם במעשהו את הידרדרות המצב והציל את העם כולו מכליה. ברם מצד שני, חוזר הכתוב ומדגיש את האופי "הקנאי" של מעשהו של פנחס. נימה ביקורתית זו מתבהרת בפרט בהמשך הפרשה עם מינויו של יהושע כמחליפו וכיורשו של משה. אך טבעי היה לצפות, כי פנחס, בן משפחתו ובן שבטו של משה רבינו, ימונה כמנהיג תחת משה, בפרט נוכח גילוי המנהיגות מצידו במעשה זמרי. ברם פנחס איננו נבחר, מעשה הקנאות שעשה אולי הציל את עם ישראל, אך בד בבד העיד עליו כי הוא אינו יכול להנהיג עם זה.
עקרון זה מובלט במדרש המקביל בין ישותו הקנאית של פנחס לבין ישותו הקנאית של אליהו (ילקוט שמעוני, פנחס, כ"ה): "אמר רבי שמעון בן לקיש: פנחס הוא אליהו".
ואכן, ההפטרה המקורית ששובצה לפרשת פנחס (אשר אינה נקראת בפועל מפני שלושת השבועות), עוסקת באליהו, הבורח מפני איזבל מפני הריגת נביאי הבעל בהר הכרמל.
בדומה לפנחס, אף אליהו מתאר את מעשהו כמעשה של קנאות (מלכים א', י"ט, י', וכן בהמשך בפס' י"ד): "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
זאת ועוד, בעקבות מעשה קנאותו, אף אליהו לא ימשיך לשמש כנביא וכמנהיג לעם ישראל (בהמשך פרק זה מתמנה אלישע לנביא תחת אליהו).
במענה לגילוי הקנאות של אליהו מראה הקב"ה לאליהו את החזיון הבא (שם, י"א-י"ב): "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה'; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה'; וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה."
נבואה עצומה זו שופכת אור רב על פשר מעשהו של אליהו. אליהו קנא לה', הוא ביטא קנאתו ברוח מפרקת הרים ומשברת סלעים, ברעש ובאש – אך במענה אומר לו הקב"ה – לא ברוח ה', לא ברעש ה' ואף לא באש ה' – כי אם בקול דממה דקה. אליהו בוער וסוער בשם ה', אך הקב"ה מבקש את קול הדממה הדקה.
ברוח זו ניתן גם להבין את פשר המתנה שמעניק הקב"ה לפנחס בפרשתנו: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". ברית השלום כמענה וכתיקון למעשה פנחס.
אין ספק כי פנחס היה גיבור השעה שהציל את העם מפני כליון. במובן זה, הזדרז פנחס ואף הקדים את משה המנהיג, שנכח במקום, אך לכאורה לא נקט בשום צעד.
ברם מסביר הקב"ה לפנחס, כי מעשהו היה מעשה של רוח, רעש ואש – מתוך ראיה דיכוטומית ופשטנית את המציאות. יתכן כי לו ראה פנחס את השלום, את השלמות, היה מבכר לנקוט בדרך של דממה דקה – כדרכו של משה.
ואכן, לאורך כל ארבעים שנות הנהגת משה את בני ישראל במדבר, על אף חטאיהם וכשלונותיהם, מעולם לא לקח משה רומח בידו ודקר מי מבני צאן מרעיתו. משה ידע לאצור את כוחו, להבליג מתוך עצמה ולא מתוך התבטלות. אין כוונת הדברים כי משה "ויתר" לבני ישראל ומחל להם מראש על נפילותיהם. משה ידע להוכיח את העם, לעיתים במילים קשות כגידים, אך תוכחתו נעשתה מתוך ריסון, ראיית המכלול, ומודעות להשלכות מעשיו.
נדמה כי בעידננו ברכת ברית השלום בה מתברך פינחס הינה אקטואלית ורלוונטית מתמיד. בעיצומם של ימי האבל הכבד על חורבן בית הבחירה, ולאחר אלפיים שנות גולה קשות ומרות ראוי כי נבחן את עצמנו, האם עדיין נוהים אנו אחר הרעש, האש והקיטוב שבעבודת ה', או שמא מסוגלים אנו לייחל באמת לשלום, לשלמות.
