על משמעות הציווי "פסל לך" דורש המדרש (דברים רבה לפרשת עקב): ""פסל לך" זה שאמר הכתוב (קהלת ג', ה'): "עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כִּנּוּס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק". מה פשר המילים "עת להשליך אבנים"? במדרש מובאים שני פירושים. לפי פירוש אחד המובא במדרש השלכת אבנים מסמלת את השלכת הלוחות על ידי משה (שם): ""עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים" רבנין אמרי מדבר במשה עת היה שישליך משה את הלוחות דכתיב: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיִּשְׁבֹּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". "וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים" עת היה שיחזירן לישראל שנאמר "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים"".
לפי פירוש אחר המובא במדרש השלכת האבנים מסמלת את שיבור אבני המקדש: "אמר רבי תנחומא מהו "עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים" עת היא שיעלה אדרינוס שחיק עצמות וינפץ אבני בית המקדש "וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים" עת שיבנה אותו הקב"ה מנין שנאמר (ישעיהו כח , טז-יז): "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים הִנְּנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחוּשׁ וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ".
המדרש מקביל בין פיסול הלוחות השניים לבין בניין בית המקדש במהרה בימינו. שני אירועים אלה מתוארים כ"כינוס האבנים" עליו מדבר שלמה בקהלת. מה המשותף בין שתי פרשות אלה?
מעמד הר סיני, כמו גם בניין ביהמ"ק הראשון, מתבלטים ללא ספק כשני האירועים המכוננים והפלאיים ביותר שחווה העם היהודי לדורותיו. לאחר תלאות ושעבוד, יציאה ממצרים ונדודים במדבר, זוכה העם היהודי להתגשמות חלום הדורות, לקבל תורה בסיני. לאחר שנים של כיבוש, מאבקים פנימיים ואתגרים מנהיגותיים חוזה העם היהודי בבניין המקדש הנשגב בירושלים הבירה. ברם בני אירועים מכוננים אלה מסתיימים במפח נפש גדול, זמן קצר בלבד לאחר שניתנים הלוחות הראשונים הם נשברים בעטיו של חטא העגל הנורא, ואילו הבית הראשון, ולאחריו הבית השני, מוצאים את חורבנם בגין חטאי העם – החלום ושברו.
בשני המקרים לא היה העם מסוגל להעריך את גודל השעה, את ההזדמנות שהוגשה לו על מגש של כסף. התנהלות עקבית זו, מנגנון ההרס עצמי, כפיות הטובה והפניית העורף לבורא עולם – כל אלה מעוררים תהיות אודות הצדקת המעמדות הגדולים להם זכה העם היהודי. האמנם מוצדק היה מתן תורה לבני ישראל, כאשר אלה נפלו מייד בחטא? האמנם ראוי היה לבנות את בית הבחירה נוכח הרקבון המוסרי והאמוני שפשה בעם ושהביא להריסתו?
בסוגיה זו עוסק המדרש בו פתחנו דלעיל: "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים". אמנם בני ישראל איבדו את עולמם ברגע, ברם ההרס לו הביאה התנהלותם אינו סוף פסוק, כי אם בבחינת השלכת האבנים שתביא לכינוס האבנים. החורבן אינו מטרה בפני עצמה, העונש שקיבל העם היהודי בשיבור הלוחות ובהחרבת הבית – השלכת האבנים – נועדה להביא לכינוס האבנים, לפיסול הלוחות השניים, לבניין הבית.
כיצד ייעשו לוחות שניים? "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים", העם יודע להיכן לשאוף, לוחות שניים צריכים להידמות לראשונים שאבדו לעם בחטף. באותה המידה ירושלים צריכה לשוב לימי תפארתה, האבנים המושלכות צריכות להתכנס כבעבר (ישעיה נ"א, ט'): "עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים" – אף שהמקדש כינן בקרבנו משך זמן קצוב בלבד – זכרון המקדש הוא שיכונן את בניינו.
ברם התיקון יבוא מהשטח, איתערותא דלתתא, בני ישראל יקבלו תורה בשנית, השבר הגדול יוביל לצמיחה אדירה, להפנמה ולקבלת התורה ממקום עמוק ואישי – "פסל לך", לוחות שניים יבואו ממך, מהעם. בדומה בית המקדש יבנה כבראשונה, אם כי הפעם "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" (ישעיה א', כ"ז) – במוסר וביושרה נשוב ונקבל תורה, נביא לגאולת ירושלים, נכנוס האבנים המושלכות.
