לאורך כל ספר שיר השירים משולה הרעיה, היא כנסת ישראל, ליונה (שהש"ר א', ט"ו): "הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים"; (ב', י"ד): "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע "; (ה', ב'): "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" ועוד.
על משמעות דימויו של עם ישראל כיונה עומד המדרש (שיר השירים רבה, פ"א): "מה יונה מביאה אורה לעולם, אף את (הרעיה, כנסת ישראל) מביאה אורה לעולם, שנאמר (ישעיה ס', ג') והלכו גוים לאורך".
היכן מצינו כי היונה מביאה אור לעולם? המדרש תולה סגולתה זו של היונה בתפקיד אותו ממלאת היונה בפרשת נח: "ואימתי הביאה יונה אורה לעולם? בימי נח, הדא הוא דכתיב ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה".
על פניו נדמה כי תפקידה של היונה בסיפור המבול מסתכם בבשורה שהיא מבשרת לאנושות על סוף תופת המבול. ברם עיון מדוקדק בלשון הכתוב מגלה, כי תפקידה של היונה משמעותי בהרבה.
פעמיים שבה היונה אל התיבה. בפעם הראשונה שבה היונה לתיבה כלעומת שבאה. בפעם השניה שבה היונה כשבפיה עלה של זית.
בכתוב מובאים הבדלים מהותיים בין תיאור שיבתה הראשונה של היונה אל התיבה לבין תיאור שיבתה השניה של היונה. בפעם הראשונה, כאשר היונה שבה לתיבה ללא כל בשורה משמעותית לתיבה מובא בכתוב (בראשית ח', ט'): " וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה … וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה". הכתוב מכביר במילים: היונה שבה אל נח, אך גם שבה אל התיבה, וכן נח מושיט ידו להכניסה לתיבה.
תיאור שיבת היונה לתיבה בפעם השניה תמציתי בהרבה (שם, י"א): "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ". בפשטות היונה שבה אל נח.
מה פשר הסרבול בתיאור שיבתה הראשונה של היונה לתיבה? מסביר הנצי"ב מוולאז'ין (העמק דבר, שם): "פירש הכתוב שלא שבה אליו ממש אלא אל התבה, סמוך לתבה. והיינו משום שלא היה מה בפיה להשיב כמו שהיתה מלומדת. כסבורה שלא יניח אדונה להשיבה ריקם. ע"כ עמדה בצדי התיבה ולא שבה למקומה עד וישלח ידו ויקחה אליו – חמל עליה ואחזה ביד …" היונה מהססת לשוב כי היא חשה שכשלה בשליחותה. הארץ איננה כשירה ליישוב וטרם קלו המים, ועל כן היא עומדת לצד התיבה עד שנח חס עליה ומשיבה לתיבה.
פירוש זה מרתק. היונה איננה אחראית למבול ואינה שולטת בגובה המים. מדוע חוששת היונה לשוב לתיבה?
יתכן כי זוהי בשורתה האמיתית של היונה לעולם.
פרשת דור המבול הינה אחת בשורה של כשלונות אנושיים המלווים את העולם החל מבריאתו. אדם וחוה חוטאים, אך גם האדמה משלמת מחיר חטאם (בראשית ג', י"ז): "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ". קין רוצח את אחיו, והאדמה מתקללת עמו (ד', י"א): "אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה". גם חטאי דור המבול נותנים אותותיהם באדמה (ו', י"א-י"ב): "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ … וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס". דורות על גבי דורות של חוטאים, המשחיתים את ארצם ואדמתם, אך אינם עוצרים לרגע לשקם את ההריסות, ובורחים מאחריות למעשיהם.
והנה באה היונה, ובשורה בפיה. היונה איננה אשמה בכאוס שמסביבה. אך כל עוד האדמה מוצפת במי זעם, אין היונה יכולה לשוב אל מנוחתה. על כנפיה הצחורות היא נושאת עולם ומלואו. על אף קטנותה, היא חשה אחריות לכל הסובב אותה, ואיננה מוכנה לסיים את שליחותה כל עוד לא קלו המים. במובן זה היונה הביאה אור לעולם. היא הקטנה ערבה ליקום, היא שליחת האנושות.
ברוח זו ניתן להבין את ייעודו של עם ישראל כאור לגויים. איננו יכולים לשבת בבטחה ובשקט כל עוד העולם גועש. אף כי איננו נושאים באחריות ישירה לחדלונות האנושות על תפוצותיה, שליחותנו כאומה
