"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם"
פרשת משפטים מגוללת לפנינו למעשה את התפרטותן של המצוות אותם קבלנו בסיני. עם זאת, בחרה התורה לפתוח בנושא שאינו פשוט כלל ועיקר, פרשיה הנראית כהולכת בעליל כנגד רוחה של תורה, פרשת העבד העברי. מדוע פותחת פרשת הצדק והמשפט בעידוד העבדות לכאורה? יתרה מכך, ההפטרה שתוקנה לפרשה זו (ירמיהו ל"ד) עוסקת בעיוות המוסרי שבמוסד העבדות, כאילו ניסו חז"ל לאזן את התמונה "המעוותת" לכאורה שציירה התורה. הקב"ה מנחה את ירמיהו לצוות את העם על שילוח עבדים. העם אכן עושים זאת – " ותָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ". אמנם, אין בני ישראל מחזיקים זמן רב בכך אלא מיד מחזירים את העבדים. "וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ". בעקבות כך גוזר הקב"ה על ירושלים את הגרוע מכל: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ…וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם… וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין ישֵׁב". בעקבות החזרת מוסד העבדות, נחתמת גזירת חורבנה של ירושלים. כיצד אם כן, מעודדת התורה את העבדות ולא זו בלבד אלא שפותחת את פרשת משפטים בנתינת לגיטמציה לעבדות?
עיון מעמיק בפרשת העבד העברי, יגלה שמדובר בעבדות מסוג אחר, ובודאי לא זו המופיעה אצל ירמיהו. ראשית, היחס החברתי המתחייב לאותו העבד הינו יחס של שווה בין שווים. "יכול תקראנו עבד לשם בזיון? תלמוד לומר 'וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך' – נהוג בו אחווה!" (מכילתא). ע"פ חז"ל, מחויב בעל הבית להעניק לעבד תנאים שווים לשלו: ""כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" – עִמָּךְ בְּמַאֲכָל, עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה, שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה, וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִבָּר. אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן, וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ. אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִין, וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי – כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ" (קידושין כב.) מוסיפים על כך בעלי התוספות ע"פ הירושלמי "דפעמים אין לו אלא כר אחת …שע"כ צריך למסור לעבדו ", כלומר: אם יש רק כרית אחת בנמצא – לעבד ישנה עדיפות על בעל הבית. בנוסף, אסור לבעל הבית להעביד את העבד באופן קשה מדי :" עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל" (רמב"ם הלכות עבדים א' ו). יתרה מכך, חל איסור להטיל עליו כל משימה מבזה – "כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד. אינו נוהג בו אלא כשכיר" (רמב"ם הלכות עבדים א' ז). ההתקשרות עם "העבד" צריכה להיות בבחינת יחסי מעביד-עובד ולא יחס של משעבד כלפי עבד.
מהו אם כן הרעיון העומד בבסיס העבדות עליה מדברת התורה? רש"י על אתר מבאר ע"פ חז"ל שמדובר באדם שנמכר ע"י בית דין בעקבת גניבה שביצע. אכן, בהמשך הפרשה מופיעים דיניו של הגנב אשר מחוייב להחזיר את הקרן וכן לשלם תשלומי קנס. ברם, "אם אין לו – ונמכר בגנבתו". הרש"ר הירש בפירושו לתורה, מביא הסבר מרתק. בכל חברה מתוקנת כיום, עונשו של הגנב הינו ריצוי עונש מאסר בבית הכלא. מטרת החוק היא ליצור סדר חברתי ואשר על כן כל מי שמערער את הסדר, מושלך לצידי החברה אל בית הכלא. סיכויי הפושע לצאת ממעגל הפשע קטנים ובפרט כשהוא מבלה את זמנו בכלא בחברתם של פושעים אחרים. התורה בחזונה ליצירת חברה אידיאלית וצודקת מצאה פתרון אחר לבעיית הפשע. פתרון זה דואג לא רק לחוק ולסדר, כי אם גם ובעיקר לתיקון השורש המוסרי והחברתי של הקלקול. הגנב מן הסתם, הגיע למעשיו משום שנדחק לשולי החברה. מסיבה כזו או אחרת לא מצא את מקומו המתוקן בחברה ועל כן הדרדר אל עולם הפשע. ייתכן והאשם בזה אינו רק הגנב עצמו, אלא גם בעל הבית אשר בהתנשאותו דחק לשוליים את מי שלא שייך למעמד החברתי שלו. אשר על כן, כחלק מהעונש המתקן, פותח בעל הבית את שעריו לגנב ומכניסו אל תוך ביתו. כאמור, אסור לבעל הבית להתנשא על הגנב. הוא צריך לתת לו יחס של חום ושוויון.
הסיטואציה הנ"ל מתקנת את החברה בשניים. ראשית, מקבל הפושע הזדמנות לצאת ממעגל הפשע ע"י שהייה בבית מסודר, בית המנהל חיים נורמליים וכשרים. הוא מקבל דוגמא חיה של האופן בו צריך להתנהל בית יהודי וע"י כך מתמלא הוא בשאיפה לצאת יום אחד לחפשי ולבנות בית משלו. במקום לכלוא אותו בבית הכלא, כולאת אותו התורה בביתו של בעל הבית. ברם, זהו תהליך חינוכי המיועד לא רק לפושעים כי אם גם ובעיקר לבעלי הבתים והממון. קל מאוד לבעל הממון לעשות חסד. קל מאוד לפתוח את הדלת לעני המתדפק על הפתח, לתת לו סכום מכובד של כסף ולסגור את הדלת בעדו. הדבר משקיט את מצפונו של בעל הממון. הוא מרגיש שעשה חסד עם העני, דבר נכון וחשוב כשלעצמו, ברם בה בעת הוא הנציח את המעמדות החברתיים. העני שייך למעמד המסכנים ואילו אני בעל הבית שייך למעמד הגבירים. עם כל תרומה הניתנת, מתנפח גם החזה של בעל הבית בגאווה והתנשאות. קשה הרבה יותר לבעל הבית להכניס את העני לביתו ולנהוג בו מנהג של שווה בין שווים. זהו החינוך של התורה לבעל הבית. היא דורשת ממנו לפתוח את שערי ביתו לא רק למספר רגעים לצורך נתינת המעטפה כי אם למספר שנים בהם יגור הגנב בביתו. בעל הבית מחוייב לנהוג בו בכבוד בכדי לשרש את מידת ההתנשאות. "לא תתן את צדקתך רק להפטר מהצער של ראיית המדוכדך ומצבו הנורא כי אם …סמוך אותם בסמיכה שיש בה ממש באופן שיתחזקו ויתאמצו ותהא להם תקומה ממצבם הירוד והמדוכא."(הרב קוק, עין אי"ה, שבת י"ב כ"א)
על כך צווחו הנביאים. במקום לבנות חברה צודקת, לקחו בני ישראל את מושג העבדות למקום השפל כפי שהיה נהוג בעבר בעולם, מקום של השפלה, בזיון ומוסר חברתי מעוות. פרשת משפטים הינה פרשה הפורשת בפנינו את הדרישה החשובה ביותר לאחר מתן תורה – הקמת חברה מוסרית וצודקת, חברה אשר לא תאפשר לעיוותם מוסריים להתקיים במסגרת החוק היבש. חברה שמבוססת לא רק על "חסד" אשר יוצר מימד של התנשאות, כי אם גם ובעיקר על "צדק" מתוך הבנה שזה המעשה המתחייב מצד הצדק האלוקי וכפי שמחדד הרמב"ם במורה נבוכים :" מלת 'צדקה' היא נגזרת מ'צדק', והוא היושר, והיושר הוא – להגיע כל בעל חוק לחוקו ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו" (מורה נבוכים – חלק ג פרק נג).
הדרישה המוסרית של התורה וחז"ל להקמת חברה המושתתת על צדק ויושר, מגיעה לדקויות קטנות ביותר. "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". על הכפילות "ענה תענה" דרשו חז"ל את המדרש הקשה הבא: "אם ענה תענה אותו אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט.. וכבר היו רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל יוצאין ליהרג. אמר ליה רבן שמעון לרבי ישמעאל: רבי יצא לבי שאיני יודע על מה אני נהרג? אמר ליה רבי ישמעאל: מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה והשהיתו עד שהיית גומר כוסך או שהיית נועל סנדלך או עד שהיית עוטף טליתך? ואמרה תורה אם ענה תענה אותו אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט! ובדבר הזה אמר לו נחמתני". גדולי עולם מעשרת הרוגי מלכות, רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל, מולכים להוצאה להורג. מסקנתם היא שזוהי תוצאה של עיוות מוסרי דק שבדקים. האם כאשר בא אליך אדם במצוקה להתייעצות או לעזרה, התייחסת אליו בהתנשאות? האם אמרת לו "רק רגע, הנח לי לסיים את הקפה"? האם קטעת אותו בשטף דבריו בכדי לענות לשיחה דחופה אשר מתקבלת בטלפונך הסלולרי? כל עיוות מוסרי כנ"ל עשוי להביא אסון חברתי וכפי שמוסיפה התורה שם "ְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים".
דוקא עם קבלת התורה, דורשת מאיתנו התורה לחדד את חושי הצדק והמוסר החברתי, את הלכות כבוד האדם הנברא בצלם, ואת החובה ליצור חברה הדואגת לא רק לחוק וסדר כי אם גם ובעיקר לשוויוניות, להדדיות, לחוסר התנשאות ולזכויות החלשים ומעוטי היכולת. לכשנבער מקרבנו את נגע האדישות, האטימות והשחיתות, נזכה אי"ה לחזות בהתממשות חזון הנביאים:
"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". (ישעיהו פרק א')
