שמות פרק כג
(יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה:
(טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:
(טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה:
(יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה':
לראשונה בתורה אנו לומדים בתמציתיות, בפסוקים דלעיל, על הציווי לחוג שלש-רגלים ולהיראות בהם – הגברים – אל פני ה'.
מפסוקים אלה משתמעת משמעות עניין זה – התקרבות לה' בעשייה שזמנה ומקומה מוגדרים כאן, אבל עקרונית בלבד, בשונה ממקומות אחרים בתורה; ללא ציון המקום בו יש להיראות, ללא הגדרת התאריכים וללא פירוט מהות העשייה, פרט להתייחסות עמומה לגבי חג הפסח שזמנו בחודש האביב ואין להיראות בו ריקם. המעשים, המקום והמועדים המדויקים מוגדרים ביתר פירוט רק בפרשיות יותר מאוחרות – כי-תשא, אמור, פנחס ו-ראה (אמנם לגבי פסח חלק מהעשייה מפורט כבר בפרשת "בא"). המעשים הם בעיקר קרבנות לה', משורש ק.ר.ב. המעיד על משמעות הקירבה לה', והשמחה שמלווה את הקרבנות ואת הראיה. ומכאן נובע שבפרשתנו מדובר על עצם העיקרון של ההתקרבות לה' וגם בכך שיש לה, בעיקרון, הליכים מוגדרים ולא רק עבודת הלב והנפש, אלא שפרטי ההליכים אינם חשובים בהקשר הנוכחי.
משמעות נוספת נובעת מהעובדה החריגה משהו – ששלשת החגים אינם קרויים כאן בשמות השגורים בפינו, וגם לא בשמות הכתובים בפרשיות אחרות במקרא ובדברי חז"ל:
לא חג הפסח, חג האביב או חג החירות – אלא חג המצות,
לא חג השבועות, עצרת, או חג הביכורים – אלא חג הקציר
ולא חג הסוכות או סתם "חג" כלשון חז"ל – אלא חג האסיף.
יתרה מזו – לשמות אלה בפרשתנו יש משמעות חקלאית, ישירות לגבי שבועות וסוכות ובעקיפין לגבי פסח. ככתוב בפרשתנו, פסח חל בחודש האביב, ומשמעות המלה "אביב" היא חקלאית: תבואה בשלה וקשה [שמות ט (לא) "… וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב"…]. כך קושרים חז"ל בקשר הדוק את הפסח לראשית קציר שעורים שזמנו במוצאי יום-טוב ראשון של פסח – שנעשה למעין חג קציר זוטא – וגם שֵם החג כאן, חג המצות, מזכיר לנו בקונוטציה חקלאית כי המצות נאפות מחיטה שמורה.
מכאן משתמע שבפגישתנו הראשונה בתורה עם מקבץ שלשת הרגלים, אין אנו מתוודעים למלוא עוצמתו של ערכם המקודש, השמיימי והנצחי ["מקראי-קודש, כל מלאכת עבודה לא תעשו"], וגם לא למלוא עומקו של ערכם ההיסטורי והלאומי ["זכר ליציאת מצרים" שאנו אומרים בכל קידוש], אלא מתוודעים בעיקר לערכם החקלאי, הכלכלי, החומרי, היצרני, העכשווי והארצי. יתרה מזו, התורה בפסוקים דלעיל מפרטת באריכות מה, מיותרת לכאורה וכביכול, את משמעות הקציר והאסיף: "בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה … בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה", מעין התרפקות על הערך/האידיאל של עבודת האדם בשדה את האדמה; "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב', ט"ו).
וכך קושרת קדושת שלשת הרגלים בפרשתנו את עם ישראל בקשר כפול: מחד – עם "אבינו שבשמים" ע"י העלייה לרגל להיראות לפניו, ומאידך – עם "הארץ הטובה אשר נתן לך".
