הדילמה ההלכתית הגדולה בתחומי לשון הרע אינה איסור לשון הרע שלעצמו. איסור זה לעצמו הוא חד ומוחלט, ולא זו בלבד, אלא שהוא נמצא בראש האיסורים. הרמב"ם כתב ש"אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם" (הלכות דעות), ובכך העמיד את המאבק בלשון הרע במקום העליון והראשון. ואכן, כל המחפש דרך להתקדם בעבודת ד' וביראת שמיים ייטיב אם יבחר בדרך זו, והאיש החפץ חיים ואוהב ימים לראות טוב נוצר לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה. אין מסלול משמעותי יותר מאשר התעלות רוחנית מתמדת בתחום איסורי לשון הרע.
הדילמה ההלכתית היא העובדה שכמו כל נושא הלכתי הקיים בעולם חובה מוחלטת זו נתקלת לא אחת בחובות מוחלטות אחרות. בד בבד עם "לא תלך רכיל בעמך" אנו למדים על החובה "ולפני עוור לא תתן מכשול"; בד בבד עם האיסור "לא תשא שמע שווא" אנו למדים על חובת "לא תעמוד על דם רעך". לאמור: אנו חייבים לעמוד לצד מי שנפגע שלא בצדק מאלה שיש כוח בידם לעשות זאת, ולהתמודד עם עוול. חלק מהתמודדות עם עוול נעשה על ידי פעולות הנראות כפוגעות בעקרונות ההלכה של לשון הרע. אולם, כאמור, זו דרכה של ההלכה, שהיא מאחדת את החובות כולם (ובמקרה שלנו: איסור לשון הרע וחובת הצלת עשוק מיד עושקו), וקובעת את היחסים בין החובות השונים. צריך להדגיש נקודה זו חזור והדגש: דיני לשון הרע לא באו להגן על נבלים ! הם באו להגן על אלה שאסור לפגוע בהם, והם באו להגן גם על מספר הלשון הרע כדי שלא יצטרף לחבורת האנשים המאוסים המכים את חבריהם בסתר. עם הנבל צריך להתמודד במלוא העוצמה, ולא להותיר את העולם לעשיית עוול ומרמה.
זהו הבסיס לפסיקות החפץ חיים בתחילת השער העשירי של ספרו, והגדרת מצבים מסוימים כ"לשון הרע לצורך". החפץ חיים אינו מסתפק חס ושלום רק באמירה כי ישנם מצבים שבהם חייבים לחשוף דברים כלפי חוץ, ואסור להסתתר מאחורי דיני לשון הרע, אלא גם קובע את הדרך לעשות כן. הדרך מתחילה בראש ובראשונה משאלת המוטיבציה, ומוטלת חובה על האדם לכוון לשם שמיים ולהתמודדות אמיתית עם הבעיה כמבוא להתפרצות ולפרסום הפומבי, אך אינה עוצרת שם. החפץ חיים מגדיר את המצבים השונים – כגון החובה לנסות ולהתמודד עם הבעיה לפני שמפרסמים אותה לעין כל ולראות האם ניתן לפתור בדרך אחת את המבוך; כשחובה לדבר דברים רעים על אנשים אחרים בפומבי ישנה דרך מיוחדת לעשות זאת – בהבחנה בין עובדות ובין פרשנות, בדיוק מירבי, בידיעת הדברים ממקור ראשון ולא כ"עד מפי עד" ותנאים נוספים.
לא זו בלבד, אלא שלעתים אמירות אלה נובעות ממקור אחר, והוא "אדברה וירווח לי". לפעמים יש צורך בחבר עימו ניתן להתייעץ על מצבים מביכים, בטיפול פסיכולוגי או באימון, או בעניינים שונים הקשורים בכך. כל אלה הם חלק בלתי נפרד מההלכה, וההלכה מכירה מחד גיסא בצורך בהם ומתירה אותם, ומאיך גיסא אינה מפקירה את העולמות האלה, אלא מדריכה כיצד יש לנהוג בהם.
שבת זו אפוא היא ההזדמנות לחדש את הברית המיוחדת בינינו ובין איסור אמירת לשון הרע ומשקלו ההלכתי הגבוה, ואת הברית הקיימת עם אותם תחומים הלכתיים הנראים כמנוגדים לאיסור אמירת לשון הרע, ומתוך כך ללמוד היטב את היחס הנכון בין שני האיסורים, ואת הדרך ללכת בה כדי להיות חפצי חיים, מבקשי שלום ורודפים אחריו.
המאמר התפרסם בעלון 'שבתון' לשבת תזריע תשע"א
