בסיומו של ספר במדבר מובאת רשימת מסעות, המסכמת את מהלכם של בני ישראל במדבר. רשימה זו פותחת בתיאור יציאת מצרים (במדבר לג, א-ג):
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם.
סיכומה של הרשימה הינו תיאור חניית עם ישראל בערבות מואב, מול יריחו, מוכנים להיכנס לארץ המובטחת.
הפרשנים מתלבטים במשמעותו של התיאור 'ויכתֹב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'|'. ר' אברהם אבן עזרא מסביר כי המסעות הן שהיו על פי ה' (שם):
על פי ה' דבק עם למסעיהם.
לעומתו הרמב"ן מסביר כי כתיבת המסעות היא שהייתה על פי ה' (שם):
והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים, או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו, כי 'על פי ה'|' דבק עם 'ויכתוב משה', לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם 'למסעיהם', שכבר הודיענו זה (לעיל ט, כ) 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו'.
מה הציווי על כתיבת רשימת המסעות, מהו הרווח הרוחני היוצא מכך?
הרמב"ם ב|'מורה נבוכים' (ג, נ) מסביר, שאמנם אין מוסיפה רשימת מסעות זו דבר בעניינים הקשורים למצוות או הנהגות מוסריות, אך טעם חשוב לה:
לכאורה זאת הזכרת מה שאין בו תועלת כלל. בשל דימיון שווא זה, העולה לראשונה על הדעת, אמר: 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'|'. הצורך בזאת גדול מאוד, כי כל הניסים ודאיים רק למי שראה אותם. אבל בעתיד, הזכרתם הופכת סיפור שהשומע עשוי להכחישו… כן יש סיבה חשובה לכל פרשה שהטעם מדוע הוזכרה נסתר ממך. יַשֵׂם בכל העניין הזה את העיקרון שהחכמים ז"ל הסבו אליו את תשומת לבנו (בראשית רבה א, יד): 'כי לא דבר רֵק הוא מכם' (דברים לב, מז), ואם ריק הוא – מכם.
הרמב"ם מבאר כי מטרת תיאור המסעות למנוע מצב בו יטענו כי התורה הינה סיפורי מעשיות עם בלבד. על כן, אין התורה מתמקדת בתיאורי המצוות בלבד, אלא מפרטת ומתארת אף את המִפקדים, שמות הדורות, ושמות המקומות בהם חיו, מקומות אשר נשמרו אף כיום בשמותיהם.
אילולא הייתה התורה מתארת את שמותיהם של יישובי הארץ, הייתה הארץ נתפסת בעיני ההמון כעניין ספרותי, כארץ רחוקה אשר מעולם לא הייתה קיימת בפועל, והומצאה עקב צרות הגלות. בציונם של שמות הנחלים, היישובים ושאר חלקי המולדת, יצרה התורה קישור מהותי בלב השבים אל ארצם.
מעניין, כי במספר ספרים אשר נכתבו בגלות, אשר עניינם הכיסופים לארץ ישראל, מתוארת הארץ, וירושלים בפרט, בצבעים עזים. תיאורים אלה כוללים תיאורי יערות ונהרות לרוב, וניכר כי לקחם הכותב מתיאורי נופי הארץ אשר בה חי. כך אף התורה, בתיאוריה, מוסיפה צד ממשי ואמין המקשר את העם אל ארצו, וכאשר שב העם אליה, מוצא הוא בה את תיאורי התנ"ך כולם ומתקשר הוא עמה כאילו חי בה מעולם.
לדבר ישנה חשיבות עצומה, ואין ספק כי על אף שנראה הדבר כטורח, כאשר נקראות רשימות אלו בקריאת התורה בבית הכנסת, יש לדבר משמעות עמוקה לעם כולו, כאשר שב הוא אל ארצו.
עניין זה אף מהווה הבדל בין התורה לסיפורי שאר העמים, השומרים על טשטוש הפרטים המופיעים בספריהם. לרוב, אין מתוארת שושלתו המשפחתית של הגיבור, שכן אין סיפורי העמים רוצים להיתפס בשקרם. אף זמן סיפוריהם מתואר כרחוק ככל האפשר, על מנת שלא ניתן יהיה לעקוב אחר השתלשלות הסיפור ולהוכיח את חוסר האמינות הקיים בו.
על כן, מדגיש הרמב"ם, שאף כי נכתבה התורה לאלה הנכנסים לארץ, מתארת היא את שלל אירועי דור המדבר, על מנת שיוכל העם לבחון את המתואר בתורה, ולוודא כי אמנם נכון הוא, וכי אין בתיאורי התורה סילוף, חלילה. מכאן, שרשימת מסעות המדבר אינה רשימה בעלמא, אלא מוסיפה היא ממשות לתיאורי התורה כולם.
רש"י אף הוא מקשה קושיה זו בתחילת פרשת מסעי, ועונה תשובה שונה (שם):
להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות… נמצא שכל שמונה ושלושים שנה – לא נסעו אלא עשרים מסעות.
מדבר זה ניתן לראות כי משמעותה של רשימת המסעות הינה תיאור לעם כי חסד עשה עמם הקב"ה, בכך שלא טלטלם במסעות כי אם במסע אחד לשנתיים.
רש"י מביא תשובה נוספת, הטומנת בחובה ניתוח פסיכולוגי עמוק (שם):
ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין – התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'.
רש"י מביא את דבריו של ר' תנחומא, המלמדים כי מאהבתו של הקב"ה לעמו, הולך הוא ומפרט את הדרך אשר עברו יחדיו, כשם שהולך אב עם בנו ומראה לו את קורותיה של המשפחה ב'מסע שורשים'. בכך, מעלה ר' תנחומא כי למעשה אין משמעות לימודית לרשימת המסעות, כפי שאין משמעות מעשית לסיפור קורות המשפחה בין בני הזוג והמשפחה, אולם למעשה בא הדבר מתוך היחס הנפשי העמוק הנובע מן האדם. הקב"ה מפרט את תיאורי מסעותיהם של בני ישראל במדבר, המבטאים יחס עמוק בין הבורא לעמו, הבא מן האהבה השורה בין הקב"ה לעם ישראל.
פירוש ידוע נוסף רואה בפרוטה של רשימת המסעות ביטוי לדברי ירמיהו על אהבת ה' לעמו (ירמיהו ב, ב): הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
רשימת המסעות מבטאת, כי על אף תלונותיהם של ישראל ומשבריהם, יש בהליכתם במדבר במשך ארבעים שנה דביקות עצומה, המתפרשת כחסד אשר יישאר לעם לעולם. אין למצוא עם נוסף ההולך כך אחר בוראו 'בארץ לא זרועה', ארץ הזרועה בלאווים רבים שקיבלו ישראל במתן תורה.
אולם נראה כי ניתן להציע פירוש נוסף.
יתכן כי ניתן להסביר את פירוט מסעותיהם של ישראל במדבר, כבא ללמד את האדם כי אל לה לדרכו להיות בקפיצה, מן התחנה הראשונה בחייו אל זו האחרונה. עם ישראל אינו יוצא ממצרים ומיד נכנס אל ארצו, עובר הוא ארבעים ושניים מסעות בדרכו. משמעותם של המסעות הינה רבה, כיוון שמטרתם של התהליכים והמסעות לבנות את אישיותו של העם. התחנות בהם עובר העם בדרכו לארצו, תורמות לבניינו הרוחני.
אף האדם עליו לדעת כי אין משמעות חייו מתמצת במטרות אליהן הגיע, אלא ישנה משמעות רבה אף לדרך בה מתפתח האדם בדרכו. על האדם להפיק את המירב מן הדרך בה צועד הוא ומכלל מהלך חייו.
אין הדברים אמורים רק כלפי הרגעים הטובים שעבר האדם בחייו, כפי שאין תיאורי התורה עוסקים רק בתחנותיו המרוממות של העם במסעותיו במדבר. אף רגעי המשבר מתוארים במסעותיו של עם ישראל, שכן על האדם להפיק את לקחיו אף מן המאורעות הקשים שקרו לו, ולבחון כיצד כל שלב ושלב בחייו מקדמו לכיוון הרצוי. על האדם לדעת כי כל שלב בחייו משפיע על אישיותו, כפי שנוהגת הפסיכולוגיה המודרנית לברר את עברו של האדם, מתוך הבנה כי משפיע הוא על התנהגותו של האדם ומעצב את דרכו אף לאחר שנים רבות.
הרב קוק משאיל את הרעיון לדרך עבודת ה' של האדם, שאף בה חשובה הדרך וחשובים האמצעים ממש כמו המטרה (אורות התורה ח, ה):
לא בעצם השגת התכלית של השלמות הרוחנית הוא עיקר הפלא שבו, כי אם באפן ההגעה אליה ע"י הדרכים המיוחדים וראויים להשגתה. על כן צריך שיברר האדם לעצמו מה הנה הדרכים, שעל ידם דוקא יהיו ציוריו הפנימיים עומדים במעלה טובה, שהם גורמים שיהיו מתעלים כל מעשיו חפציו ורגשותיו, – ובהם ידבק… כי דוקא ההערה על האמצעיים, שהם לכאורה נמוכים מעצם התכלית, צריכה היא השפעה יותר גדולה מההערה על דברי התכלית. כי בטבע הנפש היא נמשכת אל התכלית יותר מלהאמצעים, וגם הדמיון לא יחלוק על ערך עצם התכלית של השלמות כי אם על האמצעיים, מתוך חסרון השגתו והפסד סברתו, שאפשר להשיג את התכלית גם בלעדם.
יתכן כי ניתן לפרש על פי הסבר זה את משמעותה של הזכרת 'על פי ה'|' בתיאורם של המסעות. לא רק התורה והמצוות תרמו להתקדמותו הרוחנית של עם ישראל בשהותו במדבר, אלא אף המסעות שעבר, המלחמות שנלחם, ההתמודדות בניסיונות ובתיקון המידות שלאחריהם. על האדם לנסותו להפיק מכל תחנה בחייו את המירב.
