פרשת הנדרים הפותחת את פרשת מטות ממחישה אולי יותר מכל את חשיבותה ועוצמתה של המילה. אנו חיים בעולם שבו ערכה של המילה ירד פלאים. מילים נעשו בזויות כשהאחריות למה שיוצא מהפה, כבר כמעט ואיננה קיימת. דווקא השפע הגדול של המידע בעולם המערבי וזמינותו הגדולה הם אלה שגורמים לכך שלא תמיד ניתן לדייק בעובדות. ההבחנה בין עובדות ופרשנות מטשטשת, והאמינות מתקעקעת.
כאמור חלק מפיחות זה משפיע גם על רמת הנאמנות שלנו כלפי ההתחייבויות שלנו. אנו אפילו מורגלים בכך ששעה היא לא שעה, וכשאנו קובעים מפגש יוצאים מראש מתוך הנחה שנאחר וזאת למרות שמדובר בגזל זמן, בזלזול, בהתנשאות ובקביעת נורמות חיים מגונות. הדבר מתבטא גם בכך שלא כל התחייבות עוברת ישר לעשייתה. הנטייה היא לראות במילים לא יותר מאופק אפשרויות ולא הוראת ביצוע.
התורה שמצווה בפרשת השבוע שלנו "ככל היוצא מפיו יעשה", וכן דברי חכמים שאמרו על הפסוק "צדק צדק תרדוף" – :שיהיה הן שלך הן ולאו שלך לאו", מכוונים לנורמות אחרות לגמרי. התורה למעשה מראה כי הכשל מתחיל כשהפרת התחייבויות הופכת לעניין שבשגרה, אלא שאצל רבים מאתנו משום מה הימנעות מביטול פגישות ברגע האחרון או תשלום חובות בזמן אינם נתפשים בדבר מה מחייב כמו אכילה כשרה והנחת תפילין. כל אלה הם נוהג מקולקל, הנובע מאי-לקיחת המילים ברצינות ובכובד הראש שהן ראויות לו. אולם מעבר לתרבות הנפסדת שמגולמת בהתנהגות שכזו, יש כאן גם הקרנה על התוכן: אדם העומד במילותיו ו"נשבע להרע ולא ימיר" אף אם הדבר פוגע בו עצמו, מלמד גם על תוכן עמוק של חיים בכובד ראש. זהו אדם המתייחס בכבוד נשגב להתחייבות, לדיוק, לזהירות ולרגישות.
חלק ניכר מתיקון פני החברה נעוץ גם בתרבות החיים הבסיסית שלה. שיבה אל קדושתה של המילה הנאמרת ואל המחויבות העמוקה להגשימה מבשרת בכנפיה את בשורת השיבה אל הוד ייעודו של האדם. היונק באמת מאורה של תורה אינו נותן למילים להתנדף סתם כך, אלא מקיים במלוא כובד המשמעות את ציווי התורה על מימוש היוצא מפיו. בכך הוא מאדיר את ייחודו של האדם בעל כושר הדיבור, ומחזק את הנאמנות לכוחותיו. תרבות חיים זו סוללת את הדרך לקומות נוספות, המקרינות מוסריות וערכיות, ועל ידי כך מאהבת שם שמיים על הבריות ומחזקת את זיקתם לדרך חיים ערכית.
