Search

פרשת כי תצא: ועשית מעקה לגגך

בפרשת כי תצא מובאת, בין היתר, מצוות עשיית מעקה (דברים כ"ב, ח'): "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ".

מאחר שאנו מאמינים כי הכל בידי שמים, ניתן אולי לתהות על פשר הצורך בעשיית מעקה לגגותנו, והרי ממה נפשך – אם נגזר על אדם להיפגע – בוודאי שהמעקה לא יגן עליו מפני גורלו, ואם, לעומת זאת, עתידו של האדם מובטח – האם הוא באמת זקוק להגנת המעקה?

שאלה זו מעלה בעל ספר החינוך (מצווה תקמ"ו): "משרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם ובל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [הולין ז' ע"ב] אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה".

במענה לסוגיה זו שוטח בפנינו בעל ספר החינוך פרק יסודי בסוגיית ההשגחה הפרטית: "אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו". עולמנו מושתת על יסודות הטבע – "המקרה". כוחות הטבע פועלים לכאורה ללא הבחנה, כולנו חשופים להשפעתם ועל כן אנו מחוייבים להישמר על נפשנו ולדאוג לקיומנו.

כיצד מתיישבת קביעה זו עם האמונה בדבר השגחה פרטית? מסביר בעל ספר החינוך: "ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק …"

מידת ההשגחה האלקית הפרטית החלה על האדם נגזרת ממעלתו. ככל שאדם גדול יותר, כן גדלה מידת ההשגחה עליו. האדם השלם יהנה מהשגחה פרטית תמידית, הוא "שולט" בטבע והטבע איננו שולט בו. עקרון זה מובלט במשנת הרמב"ם (מורה נבוכים ג', נ"א): "והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהאלוה תמיד תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהאלוה קצת עתים – תהיה ההשגחה בו בעת חשבו באלוה לבד ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו". ריחוק מה' גורר אחריו התרופפות ההשגחה הפרטית על האדם, וכגודל הריחוק כן גודל השפעת מקרי הטבע על האדם, ובלשון הרמב"ם "(שם): "ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו יהיה עוצם הרעה" (וכן ר' בפירוש הרמב"ן שמות י"ג, ט"ז; איוב ל"ו, ז').

מאחר שרובנו ככולנו איננו במדרגת אברהם אבינו, אנו נתונים להשפעת המקרה, ומשכך מצוות עשיית המעקה חשובה ורלוונטית, כפי שמסביר בעל ספר החינוך: "ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי ה' היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל ענינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב יודה בזה".

נמצאנו למדים, כי במצוות עשיית המעקה מקופל מסר עצום. מידת מעורבותו של הקב"ה בחיינו הינה נגזרת של בחירתנו לערבו בהם. אנו נשמרים מן המקרה, ובד בבד שואפים לקירבה, לשלמות.

 

דילוג לתוכן