בכל שנה, בעת קריאת התורה בפרשת "כי תבא" משתלטת עלי אוירה נוגה. לקראת קריאת הקללות, אני חש דרוך, מהורהר. רצף ה'ארור' העומד להישמע, מכווץ אותי, וזאת בעיקר לאור דבריו של רבי שמעון בן רבי אלעזר שאמר: "עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואי תימא ריש לקיש: כדי שתכלה שנה וקללותיה" (בבלי, מגילה). וכך, עם כל ארור היוצא מפיו של בעל הקורא, נגררת מתוכי אנחה קטנה של רווחה. מן תחושה האומרת: "עם ה'ארור' הזה כבר גמרנו". בדמיוני אף ראיתי לא פעם את כל הציבור עומד על רגליו, משפיל את ראשו ועוצם את עניו, משלב ידיו ומקשיב בדריכות לדברי התוכחה, ולאחר כל 'ארור' מקיים מה שנאמר בתורה "וענה כל העם", וכולם קוראים בקול גדול: "אמן!". על רקע מיוחדותה של פרשת הקללות צמחו במהלך השנים ובקהילות השונות מנהגים שרובם ככולם נועדו לפנות את הציבור בכדי שיקשיב לקריאה. לא זו בלבד אלא שנהגו שהעולה לתורה יהרהר בתשובה לפני הקריאה וכל זאת כדי שמידת הדין לא תתעורר, ויש מקומות שלא קראו בשמו של איש אלא נהגו להכריז: "יעמוד מי שירצה" (ע' "מחצית השקל" סי' תכ"ח). פוסקים אחרים בארו שבעל הקורא עצמו הוא זה שעולה, ואחרים נהגו שרב הקהילה עולה לתורה. כך קרה שקריאת הקללות שבפרשתנו הפכה במהלך הדורות לנושא העומד בפני עצמו, שתופס מקום משמעותי בשיח ההלכה והמנהג.
אולם גם כך, לא ממש ברור מדוע תופסת פרשת הקללה מקום רחב כל כך גם בתורה וגם בחיינו?
עיון בפרשת הקללות מגלה כי הם תלויות במידה רבה בכניסה לארץ. עם ההגעה לארץ, מוטלת על עמ"י החובה להבחין בין 'ארור' לבין 'ברוך'. מסגרת החיים בארץ כוללת חיי כלל וחיי פרט, והיכולת להחליט מה תהיה איכות החיים האישית והציבורית היא האתגר הגדול של העם בבואו אל הארץ.
מצד האמת, אין ספק שקל יותר לחוש שהאחריות לא תלויה בנו, אלא היא מוטלת על האחר. קל לנו לבקר, לדבר כנגד, להשמיץ ולקבוע כי האחר הוא האחראי. אבל מה לגבי עצמנו?? זהו בדיוק האתגר הנתון לפתחו של העולה לתורה בפרשת הקללות: לשנות את הקללה לברכה. זה לא ענין מיסטי, רוחני או אבסטרקטי. זו מציאות
שמעתי פעם מהרב יהושע ויצמן שליט"א, ראש ישיבת ההסדר במעלות, שאמר בשם ה"שפת אמת" כי יש משמעות מיוחדת- סגולית לכל הופעה ראשונה של מילה בתורה. המילה 'אני' מופיעה בפעם ראשונה בתורה בפסוק: " וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע". הפעם השנייה בה מופיעה המילה "אני" בתורה היא בפסוק:" וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם". מכאן ניתן ללמוד ששתי אפשרויות מונחות בפני האדם: האחת, היא בחירה ב'אני' אגוצנטרי שמוביל את העולם למבול, להשחתה וחורבן. הבחירה השנייה, מעמידה 'אני' אחר שבו יש בו מחוייבות גדולה לברית שבין אדם לאלוהיו, כשהיחס של האדם לעצמו, הוא זה שיכריע אם 'ארור' או 'ברוך' ילווה אותנו על פני האדמה.
כאן גם המקום להאיר הערה נוספת הנוגעת לפרשה: בכל שבת עולה ה'בעל קורא' לבימה וקורא את הפרשה בקול גדול. והנה, בשבת 'כי תבא' נקראות הקללות בלחש, בקול נמוך. שמתי לב לא פעם, שדווקא העובדה שהקורא מנמיך את קולו, היא זו שגורמת לקהל להקשיב ביתר קשב לקריאת הקללות. באופן פרדוכסאלי דווקא הנמכת הקול היא זו שגוררת הקשבה. כמדומני שמכאן צומחת הנחיה לכולנו: "דבר חלש"! ישמעו אותך ויקבלו את דבריך גם אם תאמר אותם בנחת. גם אם קשים ונוקבים הדברים – אל תצעק!
ומשכך, אין ראוי לסיים מבסיפור הבא על רב של קהילה שעלה לתורה לקריאת פרשת הקללות, ועם תום הקריאה, לאחר שבירך את הברכות, פנה אל הקהל ואמר: "חברים יקרים, שמעתם מספיק קללות. אני מבקש לברך אתכם!", ואז פתח הרב ב"מי שברך" ארוך המאחל חיים, שמחה, בריאות, שלווה והצלחה. לפיכך, גם אנו נסיים עיוננו זה בתפילה וברכה לשלומו של הציבור:
"אֱלֹקינוּ וֵאלֹקי אֲבוֹתֵינוּ, זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלֹקינוּ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמֹּרִיָּה. וְתֵרָאֶה לְפָנֶיךָ עֲקֵדָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְכָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ, וּבְטוּבְךָ הַגָּדוֹל יָשׁוּב חֲרוֹן אַפְּךָ מֵעַמְּךָ וּמֵעִירְךָ וּמֵאַרְצְךָ וּמִנַּחֲלָתֶךָ. וְקַיֶּם לָנוּ ה' אֱלֹקינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתוֹרָתֶךָ".
פורסם בעלון שבת של צהר.
