Search

פרשת חקת: פרה אדומה ששאלה … למה?

פרשת "פרה אדומה" נחשבת כפרשה הסתומה ביותר בתורה. מצוות הפרה הינה "חוקה" בהגדרתה. לא ניתן להבינה, כיוון שיש בה סתירה פנימית אינהרנטית. הפרה אשר אמורה לטהר את האדם מהטומאה החמורה ביותר – טומאת המוות, פועלת היא גם פעולה נגדית. מי החטאת המופקים ממנה המטהרים את טמא המת, מטמאים בו זמנית את הכהן הטהור המתעסק בה. למעשה, ככל שאדם מנסה להתחקות אחר טעמה הלוגי של המצווה כך צפוי הוא למפח נפש, כפי שטען שלמה המלך, החכם מכל אדם – "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני" – ככל שניסיתי לחקור, כך התרחקה מצווה זו מהבנתי. מהו אם כן הטעם למצווה תמוהה זו?

נדמה שעל מנת להבין את מטרתה של המצווה התמוהה הזו, עלינו להבין את פעולתה. הפרה האדומה מטהרת היא מטומאת המוות. על פי התורה, השיא של הטומאה הינה טומאת המוות וכהגדרתם של חז"ל – "אבי אבות הטומאה". מדוע יש במוות טומאה? הרי האדם מגיע לכאורה לעולם שכולו טוב! מהי בכלל טומאה?

הגדרתה של טומאה אינה הגדרה מיסטית-רוחנית, כי אם הגדרת סטטוס. כל דבר אשר מתרחק מייעודו – נטמא. טהרה מייצגת פעולה של החזרת הדבר לייעודו ומטרתו בעולם. בעל חיים מת מטמא מכיוון שייעודו הוא לחיות. יוצא הדופן היחיד הוא מקרה בו בעל חיים כשר נשחט ואז משמש הוא לאכילה גם לאחר מותו ועל כן אין הוא נטמא במצב זה.

העקרון נכון לכל הלכות הטומאה והטהרה ובפרט לטומאת המוות. המוות הוא ריחוק מוחלט מייעודו המקורי של האדם. האדם אמור היה לחיות חיי נצח אך איבד אותם בחטאו, חטא עץ הדעת. על כן אמורה הפרה האדומה להחזירנו למסלול, בעזרת תיקון שורש הבעיה, כלומר – על ידי ביטול הדעת.

למעשה, החטא הראשון בעולם, חטאם של אדם וחוה, נבע מגדלות יתר, מהרצון להיות כאלוקים "יודעי טוב ורע". דוקא גדלות היתר וגבהות הלב היא זו שגרמה לאדם הראשון לאבד את שלמותו, לגרש עצמו מגן העדן שלו ובכך לאבד את מימד חיי הנצח. על כן המוות הוא אבי אבות הטומאה. המוות מייצג את הדיסוננס העצום שבינינו לבין החיים האידיאלים, חיי נצח של עולם מעשי ורוחני האחוזים זה בזה בקשר בל יינתק.

מצוות הפרה האדומה נועדה לשים גבולות לגבהות הלב. פעמים רבות עשויים אנו, מרוב אינטליגנציה, ידע והשכלה, להגיע למחשבה כאילו אנו מבינים הכל ואין שום דבר שיכול להתחדש לנו. מצב זה של גבהות לב ויהירות עשוי להביא לידי התנשאות, אטימות בפני ביקורת, וממילא לחוסר התקדמות ורצון להשתפר. התיקון לטומאה זו ולטעויות אלו הינה מצוות הפרה האדומה. הסתירה הפנימית שבמצווה זו וחוסר הלוגיקה שבה, אמורות להביא אפילו את החכם מכל אדם למסקנה שיש גבוה ממנו וישנם דברים אשר מעבר להשגתו. טעמה של מצוות הפרה האדומה הינו עצם העובדה שאין בה טעם כלל ועיקר אלא גזירה אלוקית וכפי שאומר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו – "חייכם – לא המת מטמא, ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה: חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי" (במדבר רבה י"ח, ט').

אשר על כן, מכפרת מצווה זו גם על חטא העגל וכפי שדרשו חז"ל (שם):" ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה? א"ר איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה כך אמר הקב"ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל". חטא העגל נבע ממצב של אופוריה לאחר מעמד הר סיני. העם היה בטוח שכבר הגיע לשמיים ומבין את הכל, ועל כן יצר לעצמו עגל, פרי דמיונותיו. מצוות הפרה האדומה תזכיר לנו שגדולים ככל שנהייה, תמיד תהיה מצווה אחת אשר תהווה "חסם עליון", מצווה שאינה ניתנת להשגה.

זהו גם חטאם של נדב ואביהוא בפרשת שמיני. נדב ואביהוא מתים בהקטירם קטורת ללא ציווי אלוקי. נדב ואביהוא היו גדולים ממשה ואהרון, אך דוקא גדלות זו היא שהפילה אותם – "בקרבתם לפני ה' – וימותו". הם החשיבו עצמם כל כך, עד שאיבדו יכולת ראייה אובייקטיבית של המציאות, דבר שהוליך בסופו של דבר למותם הטראגי.

הפרה האדומה הינה מסר לעם בכלל, ולמנהיגים ולגדולי האומה בפרט. על מנת להצליח ולהיות גדולים, צריך קורטוב של ענווה. דוקא שאלת ה"למה" הנשארת ללא תשובה, היא התשובה לכל סכנות גדלות היתר. הענווה היא המפתח האמיתי למנהיגות ולגדלות. המנהיג היחיד שאי פעם זכה להבין את מצוות הפרה האדומה הינו משה רבנו: "אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה " (במדבר רבה, י"ט ד'). אולי הסיבה לכך היא דווקא עצם העובדה ש"האיש משה עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה"…

 

 

דילוג לתוכן